שמיטת כספים: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
שמואל חיים (שיחה | תרומות) |
||
| שורה 21: | שורה 21: | ||
==פרוזבול== | ==פרוזבול== | ||
בתקופת [[הלל הזקן]]הוא נוכח לראות שרבים לא מלווים לפני השמיטה ועוברים על האיסור, ולכן התקין את תקנת "[[פרוזבול]]" (מלשון פרוז- תקנה, בולי-עשירים, בוטי-עניים, כלומר, תקנה לעשירים ולעניים) - בה מוסר כל אחד את חובותיו לבית דין וכך אינם נשמטים. | בתקופת [[הלל הזקן]] הוא נוכח לראות שרבים לא מלווים לפני השמיטה ועוברים על האיסור, ולכן התקין את תקנת "[[פרוזבול]]" (מלשון פרוז- תקנה, בולי-עשירים, בוטי-עניים, כלומר, תקנה לעשירים ולעניים) - בה מוסר כל אחד את חובותיו לבית דין וכך אינם נשמטים. | ||
[[הרבי]] הורה לעשות פרוזבול הן בתחילת ה[[שנה]] והן בסופה: מכיון שיש הסוברים{{הערה|1=[[הרמב"ם]].}} אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, לכן הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה. מסיבה זו עורר הרבי בשנת [[תשמ"ז]] לערוך פרוזבול אף בסיום שנת השביעית. אך גם בשנת [[תשמ"ו]] עורר הרבי לפרסם בכל מקום אודות שנת השמיטה, ולערוך פרוזבול לפני [[ראש השנה]] של שביעית, והציע שיהיה זה מיד אחרי התרת נדרים{{הערה|ראה הערת הרבי הנדפסת ב[[ספר המנהגים]], עמ' 86. [[לקוטי שיחות]], כד, עמ' 316.}}. | [[הרבי]] הורה לעשות פרוזבול הן בתחילת ה[[שנה]] והן בסופה: מכיון שיש הסוברים{{הערה|1=[[הרמב"ם]].}} אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, לכן הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה. מסיבה זו עורר הרבי בשנת [[תשמ"ז]] לערוך פרוזבול אף בסיום שנת השביעית. אך גם בשנת [[תשמ"ו]] עורר הרבי לפרסם בכל מקום אודות שנת השמיטה, ולערוך פרוזבול לפני [[ראש השנה]] של שביעית, והציע שיהיה זה מיד אחרי התרת נדרים{{הערה|ראה הערת הרבי הנדפסת ב[[ספר המנהגים]], עמ' 86. [[לקוטי שיחות]], כד, עמ' 316.}}. | ||
גרסה אחרונה מ־20:05, 30 ביוני 2022
| שמיטת כספים (מקורות עיקריים) | |
|---|---|
| מקרא | ראה א-ו; ט-י |
| משנה | מסכת שביעית פרק י |
| משנה תורה לרמב"ם | הלכות שמיטה ויובל פרק ט |
| שולחן ערוך | חושן משפט סימן סז; אדמו"ר הזקן, הלכות הלואה סעיף לד ואילך |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רמא; מצוות לא תעשה רל-רלא; ספר החינוך מצוות תעה, תעז, תפ |
| שיחות | חלק יז, בהר ב; חלק לב, בהר א |
שמיטת כספים היא אחת ממצוות שנת השמיטה, ועניינה להשמיט את כל החובות בשנה השביעית ולא לתבוע אותם.
המצוה[עריכה | עריכת קוד מקור]
מצוה להשמיט את החובות בשנה השביעית, ואסור לתבוע אותם, כפי שנאמר בתורה: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'"[1].
אסור להימנע מלהלוות קודם השמיטה, מחשש שהחוב יישמט, כפי שנאמר בתורה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר: קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ"[2].
על אף שאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, תקנו חכמים שגם בזמן הזה תהא נוהגת מצווה זו כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.
גדר המצוה הוא חובה על האדם להשמיט את חובותיו, ולא שהתורה פועלת שהם יישמטו מאליהם. החוב עודנו בתוקפו, אלא שהמלוה מצווה שלא לתבוע אותו. מסיבה זו, רוח חכמים נוחה ממי שמחזיר את חובותיו למרות שהמלוה מודיע לו על השמטתם - כי שיעבוד החוב עדיין בתוקף, ולאחר שהמלוה קיים את מצוותו והשמיט אותו, יש בכך דבר טוב כאשר החוב נפרע[3].
פרוזבול[עריכה | עריכת קוד מקור]
בתקופת הלל הזקן הוא נוכח לראות שרבים לא מלווים לפני השמיטה ועוברים על האיסור, ולכן התקין את תקנת "פרוזבול" (מלשון פרוז- תקנה, בולי-עשירים, בוטי-עניים, כלומר, תקנה לעשירים ולעניים) - בה מוסר כל אחד את חובותיו לבית דין וכך אינם נשמטים.
הרבי הורה לעשות פרוזבול הן בתחילת השנה והן בסופה: מכיון שיש הסוברים[4] אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, לכן הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה. מסיבה זו עורר הרבי בשנת תשמ"ז לערוך פרוזבול אף בסיום שנת השביעית. אך גם בשנת תשמ"ו עורר הרבי לפרסם בכל מקום אודות שנת השמיטה, ולערוך פרוזבול לפני ראש השנה של שביעית, והציע שיהיה זה מיד אחרי התרת נדרים[5].
קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- הרב אליעזר ברוד בשיעור על "פרוזבול"
- "פרוזבול" ו"תקיעת שופר". מה הקשר? רעיון לקראת ראש השנה ושנת השמיטה / מתורת הגאון רבי לוי יצחק שניאורסאהן
- נוסח שטר פרוזבול למסירה לבית דין
הערות שוליים
- ↑ ראה טו, ב.
- ↑ ראה טו, ב.
- ↑ לקוטי שיחות חלק יז, שיחת בהר ב, סעיף ה ואילך.
- ↑ הרמב"ם.
- ↑ ראה הערת הרבי הנדפסת בספר המנהגים, עמ' 86. לקוטי שיחות, כד, עמ' 316.