משה חיים לוצאטו: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(הסרת כל התוכן מדף זה)
 
(109 גרסאות ביניים של 41 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
[[קובץ:רמחל.jpg|שמאל|ממוזער|250px|קבר הרמח"ל]]
רבי '''משה חיים לוצאטו''' (מכונה '''הרמח"ל'''; ה'[[תס"ז]] - [[כ"ו באייר]] ה'[[תק"ו]]) היה רב, סופר, משורר ומקובל איטלקי.


==תולדות חיים==
===צעירותו===
נולד בפדובה שב[[איטליה]] בשנת ה'תס"ז, לאביו רבי יעקב חי לוצאטו שהיה סוחר ותלמיד חכם ולאימו דיאמנטה. חינוכו כלל לימודי קודש לצד לימודים כלליים כמדעים ושפות באוניברסיטת פדובה. מגיל צעיר היה רבו רבי ישעיהו באסאן, שחיבב אותו מאוד, ולימד אותו בעיקר תלמוד ופוסקים.
בשנת ה'תפ"ב (1722), כאשר הגיע הרמח"ל לגיל חמש-עשרה, עזב רבו רבי ישעיהו באסאן את פדובה. עם עזיבתו של רבו עבר רמח"ל ללמוד לבדו בביתו, והצטרף לחבורת צעירים בשם "מבקשי ה'" שעסקה בלימוד [[קבלה]] בצוותא. רמח"ל התפרסם בכשרונותיו המיוחדים, ונאמר עליו כי בגיל ארבע עשרה ידע בעל-פה את כל הש"ס ואת כל כתבי [[האר"י]] וספר הזוהר.
שנת ה'תפ"ו (1726) הוסמך רמח"ל לרבנות בצוותא עם ידידו המבוגר ממנו רבי משה דוד ואלי. הוא הועמד בראש חבורת "מבקשי ה'", והם קבעו לעצמם תקנות מיוחדות רבות לסדר הלימוד בבית מדרשם. בין התקנות היה לימוד רציף ובלתי פוסק בתורנות כל שעות היום בספר הזוהר בבית המדרש. בחבורתו של רמח"ל נמנו רבי משה דוד ואלי, רבי יקותיאל גורדון מ[[ווילנא]] (ששהה אז בפדובה במסגרת לימודי רפואה), רבי ישראל חזקיה טריויס, רבי יצחק מריני, רבי יעקב ישראל חזק, רבי שלמה דינה, רבי מיכאל טירני, ורבי יעקב חיים קסטיל פרנקו, כולם תלמידי חכמים ומקובלים ידועים.
בראש [[חודש סיון]] ה'תפ"ז (1727) חווה רמח"ל התגלות רוחנית של "מגיד" שגילה לו סודות קבליים רבים. רמח"ל תיאר התגלות זו: {{ציטוטון|נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא}} (תרגום: לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש ירדתי)... {{ציטוטון|ואני לא רואה אותו אלא שומע קולו מדבר מתוך פי"}}{{הערה|אגרות ותעודות, אגרת ט"ו.}}.
את הגילוי הראשון רדפו גילויים נוספים. אך את עובדת הגילויים הסתיר במשך כחצי שנה. וכשהיה מתגלה אליו המגיד היה מוריד את ראשו על השולחן ונראה כאילו הוא נח. ואחרי זמן מה רמח"ל שיתף בסוד את תלמידיו, ואחד הבולטים שבהם, הרב יקותיאל גורדון, גילה ברבים את קיום המגיד, והדבר עורר התלהבות ועורר הערצה כבירה לרמח"ל.
===הפולמוס===
הרב יקותיאל גורדון שיתף בחדשות אודות גילויי הרמח"ל את רבי יהושע העשיל, רבה של וילנא, ואת מרדכי יפה, תלמיד חכם [[עשירות|עשיר]] שישב בווינה. גורדון תיאר באגרותיו אליהם{{הערה|אגרות ותעודות אגרות ו'-ז'.}} את חסידותו וקדושתו של רמח"ל, וצירף למכתביו קטעים מתוך ה"זוהר תניינא" (זוהר שני) שגילה ה"מגיד" לרמח"ל.
מכתבו של הרב גורדון לוינה דלף והתפרסם, ועורר את חמתו של רבי משה חגיז, רב ירושלמי שפעל באירופה נגד שרידי השבתאות. הרב חגיז ראה את רמח"ל כנביא שקר וכממשיכה של השבתאות, ופנה באיגרות אזהרה לרבני ונציה הסמוכה לפדובה. רבני ונציה פנו לרבו של רמח"ל, הרב ישעיהו באסאן, ששהה ברג'יו, לקבלת חוות דעתו. הפולמוס הגדול שפרץ הקיף את מרבית רבני איטליה, ובסופו, ב[[חודש אב]] ה'ת"ץ (1730) אולץ רמח"ל להפקיד את ארגז כתביו ולא לפותחו מבלי רשות רבו. כמו כן אולץ רמח"ל להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה כי לא יעסוק בייחודים, בהשבעת מגידים, ובכתיבת ספרים בלשון הזוהר. רמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה שהיא חסרת תוקף הלכתי.
במהלך ארבע השנים הבאות שרר שקט בין הצדדים. רמח"ל עסק בלימוד עם תלמידיו ובחיבור ספרים ב[[עברית]] שאינם בשפה קבלית. בשנים אלו פיתח את משנתו העיונית וספריו אינם בלשון קבלית אלא בלשון פילוסופית.
בכ"א בשבט תצ"א נישא רמח"ל במנטובה עם צפורה פינצי, בתו של רב העיר רבי דוד פינצי. הוא שב להתגורר בפדובה, ובסוף ה'תצ"ד (1734) פנה לרבו על מנת לקבל רשות והסכמה להדפיס באמסטרדם את ספרו "חוקר ומקובל", שהוא ספר הבנוי בצורת ויכוח ומיועד להוכיח את אמיתות תורת הקבלה. לאחר שעיין בספר התיר הרב באסאן לרמח"ל להדפיסו, ורמח"ל עמד לצאת לאמסטרדם דרך ורונה ולוזאן. השמועה הגיעה במהירות לוונציה, ורבני העיר חוללו שערורייה סביב הטענות כי פרסום הספר מהווה הפרה של השבועה, כי רמח"ל פתח את ארגז כתביו והעתיק ממנו את ספריו, כי רמח"ל ממשיך בכתיבת חיבורים אסורים, ולבסוף אף הועלתה הטענה כי הוא עוסק בכשפים ובהשבעת כוחות הטומאה. מערכה זו עוררה הד ברחבי אירופה, ועוררה שנית את רבי משה חגיז נגד רמח"ל. רמח"ל הכחיש את כל ההאשמות נגדו, אך בעוברו בפרנקפורט בדרכו לאמסטרדם הובא רמח"ל בפני רב העיר, רבי יעקב פופרש כ"ץ, שאילץ את רמח"ל להודות בפני בית-דין כי הפר את שבועתו, ולהשבע עליה שנית. לאחר שעזב רמח"ל את פרנקפורט נשלחה - בהסכמתו - תיבת כתביו מפדובה אל רבי יעקב כ"ץ, שדן את הכתבים לקבורה ואת מיעוטם לשריפה. עותקים בודדים של חלק מספרי רמח"ל שרדו בכתבי יד, ומהם התפשטו והועתקו בסתר עד להדפסתם שנים רבות לאחר מכן.
===אחרית ימיו===
בשנת ה'תק"ג (1743) עזב רמח"ל את אמסטרדם עם אשתו ובנו וכמה מתלמידיו בדרכו לארץ ישראל. הוא השתקע ב[[עכו]] וידוע כי התגורר בסמוך לנמל. בעכו קיבל את רשות מלך הגליל, להקים [[בית כנסת]], וכתב [[ספר תורה]] על גבי [[עור]] צבי, ובדיו שהתקין מתמיסת קליפות רימונים. על אף שעקב דהיית הדיו הפך ספר תורה זה פסול וחייב ב[[גניזה]] מבחינה הלכתית, מוצג הספר כיום בבית הכנסת.
רמח"ל נפטר במגפה עם אשתו ובנו בכ"ו ב[[אייר]] ה'תק"ו. המסורת טוענת כי הוא נקבר ב[[טבריה]] ליד קברו של התנא [[רבי עקיבא]], אולם יש הטוענים כי רמח"ל נקבר בבית הקברות העתיק בכפר יסיף, מקום הקבורה המקובל עבור יהודי עכו, שלא נהגו לקבור את מתיהם בעיר עצמה.
==יחס החסידות כלפיו==
תנועת החסידות לא קיבלה רבות משיטתו במפורש, אך ישנן השקפות שמקורן בספריו. עם זאת, למרות שהמגיד ממעזריטש הגדירו כספר "בהיר וטהור", היו אדמו"רים שהתנגדו לו ובפרט רבי [[יחיאל יצחק יהודה סאפרין]] מקאמרנא, שאף אסר את הלימוד בכתביו.
הספר קל"ח פתחי חכמה של הרמח"ל נדפס בהסכמתו של אחד מגדולי תלמידיו של [[המגיד ממעזריטש]], הלא הוא [[רב ייבי]]. כמו כן המוציא לאור של הספר כותב ששמע מפי [[רב ייבי]] מאוסטרהא, בשם רבו המגיד ממעזריטש, שבני דורו של הרמח"ל לא השיגו כלל את חכמתו העצומה. כמו כן בסוף ספר [[ישמח משה]] מביא דברים נעלים בענין קדושת הספר, בשם המגיד ממעזריטש ורבי [[פנחס מקוריץ]].
[[אדמו"ר הצמח צדק]] ציטטו ב' פעמים, ו[[אדמו"ר המהר"ש]] ציטט אותו פעם אחת בהסתייגות לא מעטה {{הערה|1= [http://www.chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/zz/oht/otb4/1/10/1085&search=חוקר+ומקובל אור התורה פרשה פנחס], [http://www.chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/maharash/tsh/633a/2/1/324&search=חוקר+ומקובל באור התורה מגילת אסתר], בציונים ללקו"ת במדבר ציין הצ"צ ל"מס"י". ו[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15910&st=&pgnum=276 תורת שמואל תרל"ג].}}. אדמו"ר הצמח צדק גם היה בקיא בספר מסילת ישרים בעל פה{{הערה|1=ראה בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש (מאת הרא"ח גליצנשטיין, קה"ת תשמ"ו, [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15824&hilite=c8448b47-457e-41c0-8602-c54a3e0cafca&st=מסילת+ישרים&pgnum=26 עמוד 28]: {{ציטוטון|לא חשבתי רבות - מספר הרבי מהר"ש - נגשתי אל אחד הארונות והוצאתי הספר הראשון שבא לידי, כשהוצאתי את הספר אמר לי אבי [-אדמו"ר הצ"צ] שהוא ספר "המסלול", ספר של דקדוק כתוב בסדר מעולה ויקרא לפני בעל פה מקומות אחדים מההקדמה "מרצפת אבנים" ומבפנים הספר הכל בלשונו ממש. העמדתי ספר זה ולקחתי ספר שני והוא ספר "מסורת המסורות". ויאמר לי שזהו גם כן ספר של דקדוק ואמר בעל פה לשון הספר. העמדתי הספר למקומו ולקחתי ספר אחר והוא ספר "מסלות חכמה", ויאמר לי כי זהו ספר כללים בחכמת הקבלה, ואמר בעל פה לשון הספר במקום ששאלתיו. לקחתי ספר נוסף והוא "מסילת ישרים" ויאמר לי שזהו ספר של מוסר ואמר לי בעל פה במקום ששאלתי. לקחתי ספר נוסף והוא "מסעות ר' בנימין" ושאלתי את אבי בכמה מקומות ובכולם ענה לי כאמור שם בדיוק שם המקום וכו'. ויתפלא הרבי מהר"ש על כך מאד. וביותר הפליא אותו בבקיאותו בספרי הדקדוק. ויאמר לאביו הרי החסידים אינם מתפללים או קוראים בתורה בדקדוק. ויאמר לו אביו: תפילה לחוד וקריאה בתורה לחוד" וכו'}}.}}
הרבי כתב למהדיר ספרים שחקר את משנתו הדקדוקית והמוסרית של הרמח"ל לפרסם גם את דבר היותו מקובל{{הערה|1=[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14962&hilite=66460ee0-e569-4a3a-bf39-d4bb645610d5&st=מסילת+ישרים&pgnum=261 ליקוטי שיחות חלק לט עמוד 243].}}.
באגרת שכתב הרבי ל[[יהודי]] שהחל לגדל את [[זקן|זקנו]], ציין הרבי למסילת ישרים{{הערה|'תשורה' קרינסקי-סטזגובסקי, כ"ח סיוון ה'תשע"ג}}.
במכתב מ[[ה' תמוז]] [[תשי"ח]] כותב הרבי למקובל ר' יוסף זוסמן (ששאל אם גם בלימוד ספרי הרמח"ל וכו' די כדי שתתקיים הבטחת המשיח לבעש"ט שיבוא "בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויופוצו מעיינותיך חוצה", כמובא באיגרת הבעש"ט): "עוד שואל, אפשר די כשלומדים כגון ספרי הרמח"ל וכו' שגם הם מפיצים הרבה אור וכו'.
ולפלא גם הקא סלקא דעתך בזה, שהרי ברור אומרת האגרת, בעת שיתפרסם לימודך כו', מעיינותך כו', והדברים מופנים אל הבעש"ט, משא"כ בהנוגע לספרים שאינם מחלק תורה זו. והרי כמה חלקים בתורה, ועל דרך החילוק בנגלה אשר פסק דין בהלכות מלכים נמצא בהלכות מלכים ופס"ד בהלכות טריפות נמצא העניין בהלכות טריפות, ותלמוד מביא לידי מעשה, שהלימוד בהלכות טריפות - נשמרים על ידי זה מעניינים אלו, והלימוד בהלכות מלכים מביא לעניינים אלו". {{הערה| האיגרת נדפסה בקונטרס שיחות יום ב' דראש השנה ושבת תשובה ה'תשכ"ז, עמ' 19-18 (באתר ועד הנחות בלה"ק)}}
== ספריו ==
הרמח"ל כתב ספרים רבים ולא כולם הגיעו לידינו, כמו כן כתב גם ספרי חול ומחזות.
===ספרי קודש===
{{טורים|תוכן=
* '''אדיר במרום''' - פירוש עמוק לאידרא רבא, נמצא רק הפירוש לשני הדפים הראשונים של האדרא, כ-400 עמוד.
* '''מסילת ישרים''' - ספרו המפורסם ביותר של הרמח"ל. ספר מוסר המבוסס על מאמר במסכת עבודה זרה בדף כ.
* '''דרך השם''' - ספר המדבר על השקפה ויחס האדם לעולם על ידי קיום מצוות.
* '''דרך תבונות''' - ספר הדרכה מובנה בלימוד התלמוד.
* '''דעת תבונות''' - ספר דיונים בקבלה, בפרט בסודות ההשגחה והגאולה, ערוך כדו-שיח בין ה[[נשמה]] לשכל. הספר ערוך בלשון שאינה קבלית.
* '''דעת תבונות ח"ב''' - ספר דיונים בקבלה, בתכונתו של האדם, ובתכליתו של האדם בעולמו, ערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל.
* '''ספר הכללים''' - ספר דעת תבונות ערוך כמהלך דברים (ולא כדו-שיח) בלשון קבלית.
* '''קל"ח פתחי חכמה''' - ספר יסודות בקבלה ערוך במאה שלושים ושמונה פרקים (בגימטריה קלח) ומכאן שמו. כל פרק פותח ב"התגלות" וממשיך בפירוש והסבר שלה.
* '''דרך עץ החיים''' - הקדמה לחשיבות לימוד חכמת האמת. יש אומרים שנכתב כהקדמה לספר קל"ח פתחי חכמה. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
* '''קנאת ה' צבאות''' - ספר הסברים בקבלה המסביר את הטעויות בשיטתו של שבתי צבי.
* '''דרך חכמה''' - תכלית לימוד תורה.
* '''משכני עליון''' - תאור של [[בית המקדש]] השלישי על פי הקבלה.
* '''מאמר הגאולה'''
* '''זוהר תנינא''' - "תנינא" = שני. ברובו אבד, מאמרים שכתב בלשון ספר הזוהר.
* '''עשרה אורות'''
* '''פנות המרכבה'''
* '''האילן הקדוש''' - תמצית קבלת [[האר"י]] בלשון המשנה, ובדיוק רב. על אף קוצר הלשון, ניסוחי הספר מישבים סתירות בתורת האר"י.
* '''מאמר הוויכוח''' - ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת.
* '''חוקר ומקובל''' - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
* '''מלחמת משה''' - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
* '''פתחי [[חכמה]] ודעת''' - כללים בקבלה. ערוך בלשון קצרה ודייקנית.
* '''בנין עולם'''
* '''סוד ה' ליראיו'''
* '''תקטו תפילות''' - תפילות שנמצאו בבית מדרשו, חלקם נראים כתרגום מארמית. על חלקם רמוז שמו של תלמידו יקותיאל גורדון.
* '''תיקונים חדשים''' - מקביל לתיקוני הזוהר (שנכתבו על הפסוק הראשון של התורה) על הפסוק האחרון של התורה. מכיל כ-70 תיקונים (פרקים).
* '''קיצור כוונות''' - מכיל סכום תמציתי של כוונת [[האר"י]] לתפילה ושיטה חדשה בכוונת התפילה.
* '''ספר עיקרי הדינים''' - לא נמצא. כנראה כללי פסיקה. ייתכן שנכתב עם רבי יעקב חזק.
* '''מאמר העיקרים''' - הינו מעין תמצית מספר "דרך השם", מאמר העיקרים כולל בתוכו את י"ג עיקרי האמונה.
* '''אגרות רמח"ל''' - קובץ חלופת האגרות בזמן הפולמוס סביב הרמח"ל. האגרות כוללים בתוכם ביאור של סוגיות סבוכות בתורת האריז"ל.
* '''ירים משה''' - מקבץ מהאגרות שכתב הרמח"ל.
* '''ספר השירים''' - ליקוט השירים והפיוטים מוגה מכת"י בצירוף מבואות והערות על ידי שמעון גינצבורג, השלים והוסיף מבוא בנימין קלאר, על כריכת הספר ציור דגלה של משפחת לוצאטו, בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, ה'תש"ה.
}}
===ספרי חול===
* '''לשון לימודים''' - ספרו הראשון - עוסק בעקרונות הכתיבה וההרצאה, בחלקו השני דן ביחס ללשון ומבליט את ייחודיותה של הלשון העברית.
* '''ספר המליצה''' - ספר זה נכתב כגרסה [[עברית]] ל"הרטוריקה" של אריסטו. בספר זה דן הרמח"ל על הרטוריקה ועל אמצעי השכנוע.
* '''ספר הדקדוק''' - ספר ביאורים והערות בדקדוק עברי נערך על ידי תלמידו.
==קישורים חיצוניים==
* '''[https://www.toratchabad.com/Content/Images/uploaded/maynotechPDF/48.pdf#page=9 מטרת הבריאה ותכלית האדם]''' סקירה על שיטתו של הרמח"ל מול שיטתו של אדמו"ר הזקן בספר התניא, בתוך [[גליון מעיינותיך]] 48, אלול תשע"ו
{{מקובלים}}
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:אחרונים]]
[[קטגוריה:רבנים]]
[[קטגוריה:מקובלים]]

גרסה אחרונה מ־00:12, 14 ביולי 2024

קבר הרמח"ל

רבי משה חיים לוצאטו (מכונה הרמח"ל; ה'תס"ז - כ"ו באייר ה'תק"ו) היה רב, סופר, משורר ומקובל איטלקי.

תולדות חיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

צעירותו[עריכה | עריכת קוד מקור]

נולד בפדובה שבאיטליה בשנת ה'תס"ז, לאביו רבי יעקב חי לוצאטו שהיה סוחר ותלמיד חכם ולאימו דיאמנטה. חינוכו כלל לימודי קודש לצד לימודים כלליים כמדעים ושפות באוניברסיטת פדובה. מגיל צעיר היה רבו רבי ישעיהו באסאן, שחיבב אותו מאוד, ולימד אותו בעיקר תלמוד ופוסקים.

בשנת ה'תפ"ב (1722), כאשר הגיע הרמח"ל לגיל חמש-עשרה, עזב רבו רבי ישעיהו באסאן את פדובה. עם עזיבתו של רבו עבר רמח"ל ללמוד לבדו בביתו, והצטרף לחבורת צעירים בשם "מבקשי ה'" שעסקה בלימוד קבלה בצוותא. רמח"ל התפרסם בכשרונותיו המיוחדים, ונאמר עליו כי בגיל ארבע עשרה ידע בעל-פה את כל הש"ס ואת כל כתבי האר"י וספר הזוהר.

שנת ה'תפ"ו (1726) הוסמך רמח"ל לרבנות בצוותא עם ידידו המבוגר ממנו רבי משה דוד ואלי. הוא הועמד בראש חבורת "מבקשי ה'", והם קבעו לעצמם תקנות מיוחדות רבות לסדר הלימוד בבית מדרשם. בין התקנות היה לימוד רציף ובלתי פוסק בתורנות כל שעות היום בספר הזוהר בבית המדרש. בחבורתו של רמח"ל נמנו רבי משה דוד ואלי, רבי יקותיאל גורדון מווילנא (ששהה אז בפדובה במסגרת לימודי רפואה), רבי ישראל חזקיה טריויס, רבי יצחק מריני, רבי יעקב ישראל חזק, רבי שלמה דינה, רבי מיכאל טירני, ורבי יעקב חיים קסטיל פרנקו, כולם תלמידי חכמים ומקובלים ידועים.

בראש חודש סיון ה'תפ"ז (1727) חווה רמח"ל התגלות רוחנית של "מגיד" שגילה לו סודות קבליים רבים. רמח"ל תיאר התגלות זו: "נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא" (תרגום: לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש ירדתי)... "ואני לא רואה אותו אלא שומע קולו מדבר מתוך פי""[1].

את הגילוי הראשון רדפו גילויים נוספים. אך את עובדת הגילויים הסתיר במשך כחצי שנה. וכשהיה מתגלה אליו המגיד היה מוריד את ראשו על השולחן ונראה כאילו הוא נח. ואחרי זמן מה רמח"ל שיתף בסוד את תלמידיו, ואחד הבולטים שבהם, הרב יקותיאל גורדון, גילה ברבים את קיום המגיד, והדבר עורר התלהבות ועורר הערצה כבירה לרמח"ל.

הפולמוס[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב יקותיאל גורדון שיתף בחדשות אודות גילויי הרמח"ל את רבי יהושע העשיל, רבה של וילנא, ואת מרדכי יפה, תלמיד חכם עשיר שישב בווינה. גורדון תיאר באגרותיו אליהם[2] את חסידותו וקדושתו של רמח"ל, וצירף למכתביו קטעים מתוך ה"זוהר תניינא" (זוהר שני) שגילה ה"מגיד" לרמח"ל.

מכתבו של הרב גורדון לוינה דלף והתפרסם, ועורר את חמתו של רבי משה חגיז, רב ירושלמי שפעל באירופה נגד שרידי השבתאות. הרב חגיז ראה את רמח"ל כנביא שקר וכממשיכה של השבתאות, ופנה באיגרות אזהרה לרבני ונציה הסמוכה לפדובה. רבני ונציה פנו לרבו של רמח"ל, הרב ישעיהו באסאן, ששהה ברג'יו, לקבלת חוות דעתו. הפולמוס הגדול שפרץ הקיף את מרבית רבני איטליה, ובסופו, בחודש אב ה'ת"ץ (1730) אולץ רמח"ל להפקיד את ארגז כתביו ולא לפותחו מבלי רשות רבו. כמו כן אולץ רמח"ל להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה כי לא יעסוק בייחודים, בהשבעת מגידים, ובכתיבת ספרים בלשון הזוהר. רמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה שהיא חסרת תוקף הלכתי.

במהלך ארבע השנים הבאות שרר שקט בין הצדדים. רמח"ל עסק בלימוד עם תלמידיו ובחיבור ספרים בעברית שאינם בשפה קבלית. בשנים אלו פיתח את משנתו העיונית וספריו אינם בלשון קבלית אלא בלשון פילוסופית.

בכ"א בשבט תצ"א נישא רמח"ל במנטובה עם צפורה פינצי, בתו של רב העיר רבי דוד פינצי. הוא שב להתגורר בפדובה, ובסוף ה'תצ"ד (1734) פנה לרבו על מנת לקבל רשות והסכמה להדפיס באמסטרדם את ספרו "חוקר ומקובל", שהוא ספר הבנוי בצורת ויכוח ומיועד להוכיח את אמיתות תורת הקבלה. לאחר שעיין בספר התיר הרב באסאן לרמח"ל להדפיסו, ורמח"ל עמד לצאת לאמסטרדם דרך ורונה ולוזאן. השמועה הגיעה במהירות לוונציה, ורבני העיר חוללו שערורייה סביב הטענות כי פרסום הספר מהווה הפרה של השבועה, כי רמח"ל פתח את ארגז כתביו והעתיק ממנו את ספריו, כי רמח"ל ממשיך בכתיבת חיבורים אסורים, ולבסוף אף הועלתה הטענה כי הוא עוסק בכשפים ובהשבעת כוחות הטומאה. מערכה זו עוררה הד ברחבי אירופה, ועוררה שנית את רבי משה חגיז נגד רמח"ל. רמח"ל הכחיש את כל ההאשמות נגדו, אך בעוברו בפרנקפורט בדרכו לאמסטרדם הובא רמח"ל בפני רב העיר, רבי יעקב פופרש כ"ץ, שאילץ את רמח"ל להודות בפני בית-דין כי הפר את שבועתו, ולהשבע עליה שנית. לאחר שעזב רמח"ל את פרנקפורט נשלחה - בהסכמתו - תיבת כתביו מפדובה אל רבי יעקב כ"ץ, שדן את הכתבים לקבורה ואת מיעוטם לשריפה. עותקים בודדים של חלק מספרי רמח"ל שרדו בכתבי יד, ומהם התפשטו והועתקו בסתר עד להדפסתם שנים רבות לאחר מכן.

אחרית ימיו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנת ה'תק"ג (1743) עזב רמח"ל את אמסטרדם עם אשתו ובנו וכמה מתלמידיו בדרכו לארץ ישראל. הוא השתקע בעכו וידוע כי התגורר בסמוך לנמל. בעכו קיבל את רשות מלך הגליל, להקים בית כנסת, וכתב ספר תורה על גבי עור צבי, ובדיו שהתקין מתמיסת קליפות רימונים. על אף שעקב דהיית הדיו הפך ספר תורה זה פסול וחייב בגניזה מבחינה הלכתית, מוצג הספר כיום בבית הכנסת.

רמח"ל נפטר במגפה עם אשתו ובנו בכ"ו באייר ה'תק"ו. המסורת טוענת כי הוא נקבר בטבריה ליד קברו של התנא רבי עקיבא, אולם יש הטוענים כי רמח"ל נקבר בבית הקברות העתיק בכפר יסיף, מקום הקבורה המקובל עבור יהודי עכו, שלא נהגו לקבור את מתיהם בעיר עצמה.

יחס החסידות כלפיו[עריכה | עריכת קוד מקור]

תנועת החסידות לא קיבלה רבות משיטתו במפורש, אך ישנן השקפות שמקורן בספריו. עם זאת, למרות שהמגיד ממעזריטש הגדירו כספר "בהיר וטהור", היו אדמו"רים שהתנגדו לו ובפרט רבי יחיאל יצחק יהודה סאפרין מקאמרנא, שאף אסר את הלימוד בכתביו.

הספר קל"ח פתחי חכמה של הרמח"ל נדפס בהסכמתו של אחד מגדולי תלמידיו של המגיד ממעזריטש, הלא הוא רב ייבי. כמו כן המוציא לאור של הספר כותב ששמע מפי רב ייבי מאוסטרהא, בשם רבו המגיד ממעזריטש, שבני דורו של הרמח"ל לא השיגו כלל את חכמתו העצומה. כמו כן בסוף ספר ישמח משה מביא דברים נעלים בענין קדושת הספר, בשם המגיד ממעזריטש ורבי פנחס מקוריץ.

אדמו"ר הצמח צדק ציטטו ב' פעמים, ואדמו"ר המהר"ש ציטט אותו פעם אחת בהסתייגות לא מעטה [3]. אדמו"ר הצמח צדק גם היה בקיא בספר מסילת ישרים בעל פה[4]

הרבי כתב למהדיר ספרים שחקר את משנתו הדקדוקית והמוסרית של הרמח"ל לפרסם גם את דבר היותו מקובל[5].

באגרת שכתב הרבי ליהודי שהחל לגדל את זקנו, ציין הרבי למסילת ישרים[6].

במכתב מה' תמוז תשי"ח כותב הרבי למקובל ר' יוסף זוסמן (ששאל אם גם בלימוד ספרי הרמח"ל וכו' די כדי שתתקיים הבטחת המשיח לבעש"ט שיבוא "בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויופוצו מעיינותיך חוצה", כמובא באיגרת הבעש"ט): "עוד שואל, אפשר די כשלומדים כגון ספרי הרמח"ל וכו' שגם הם מפיצים הרבה אור וכו'. ולפלא גם הקא סלקא דעתך בזה, שהרי ברור אומרת האגרת, בעת שיתפרסם לימודך כו', מעיינותך כו', והדברים מופנים אל הבעש"ט, משא"כ בהנוגע לספרים שאינם מחלק תורה זו. והרי כמה חלקים בתורה, ועל דרך החילוק בנגלה אשר פסק דין בהלכות מלכים נמצא בהלכות מלכים ופס"ד בהלכות טריפות נמצא העניין בהלכות טריפות, ותלמוד מביא לידי מעשה, שהלימוד בהלכות טריפות - נשמרים על ידי זה מעניינים אלו, והלימוד בהלכות מלכים מביא לעניינים אלו". [7]

ספריו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמח"ל כתב ספרים רבים ולא כולם הגיעו לידינו, כמו כן כתב גם ספרי חול ומחזות.

ספרי קודש[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • אדיר במרום - פירוש עמוק לאידרא רבא, נמצא רק הפירוש לשני הדפים הראשונים של האדרא, כ-400 עמוד.
  • מסילת ישרים - ספרו המפורסם ביותר של הרמח"ל. ספר מוסר המבוסס על מאמר במסכת עבודה זרה בדף כ.
  • דרך השם - ספר המדבר על השקפה ויחס האדם לעולם על ידי קיום מצוות.
  • דרך תבונות - ספר הדרכה מובנה בלימוד התלמוד.
  • דעת תבונות - ספר דיונים בקבלה, בפרט בסודות ההשגחה והגאולה, ערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל. הספר ערוך בלשון שאינה קבלית.
  • דעת תבונות ח"ב - ספר דיונים בקבלה, בתכונתו של האדם, ובתכליתו של האדם בעולמו, ערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל.
  • ספר הכללים - ספר דעת תבונות ערוך כמהלך דברים (ולא כדו-שיח) בלשון קבלית.
  • קל"ח פתחי חכמה - ספר יסודות בקבלה ערוך במאה שלושים ושמונה פרקים (בגימטריה קלח) ומכאן שמו. כל פרק פותח ב"התגלות" וממשיך בפירוש והסבר שלה.
  • דרך עץ החיים - הקדמה לחשיבות לימוד חכמת האמת. יש אומרים שנכתב כהקדמה לספר קל"ח פתחי חכמה. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • קנאת ה' צבאות - ספר הסברים בקבלה המסביר את הטעויות בשיטתו של שבתי צבי.
  • דרך חכמה - תכלית לימוד תורה.
  • משכני עליון - תאור של בית המקדש השלישי על פי הקבלה.
  • מאמר הגאולה
  • זוהר תנינא - "תנינא" = שני. ברובו אבד, מאמרים שכתב בלשון ספר הזוהר.
  • עשרה אורות
  • פנות המרכבה
  • האילן הקדוש - תמצית קבלת האר"י בלשון המשנה, ובדיוק רב. על אף קוצר הלשון, ניסוחי הספר מישבים סתירות בתורת האר"י.
  • מאמר הוויכוח - ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת.
  • חוקר ומקובל - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • מלחמת משה - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • פתחי חכמה ודעת - כללים בקבלה. ערוך בלשון קצרה ודייקנית.
  • בנין עולם
  • סוד ה' ליראיו
  • תקטו תפילות - תפילות שנמצאו בבית מדרשו, חלקם נראים כתרגום מארמית. על חלקם רמוז שמו של תלמידו יקותיאל גורדון.
  • תיקונים חדשים - מקביל לתיקוני הזוהר (שנכתבו על הפסוק הראשון של התורה) על הפסוק האחרון של התורה. מכיל כ-70 תיקונים (פרקים).
  • קיצור כוונות - מכיל סכום תמציתי של כוונת האר"י לתפילה ושיטה חדשה בכוונת התפילה.
  • ספר עיקרי הדינים - לא נמצא. כנראה כללי פסיקה. ייתכן שנכתב עם רבי יעקב חזק.
  • מאמר העיקרים - הינו מעין תמצית מספר "דרך השם", מאמר העיקרים כולל בתוכו את י"ג עיקרי האמונה.
  • אגרות רמח"ל - קובץ חלופת האגרות בזמן הפולמוס סביב הרמח"ל. האגרות כוללים בתוכם ביאור של סוגיות סבוכות בתורת האריז"ל.
  • ירים משה - מקבץ מהאגרות שכתב הרמח"ל.
  • ספר השירים - ליקוט השירים והפיוטים מוגה מכת"י בצירוף מבואות והערות על ידי שמעון גינצבורג, השלים והוסיף מבוא בנימין קלאר, על כריכת הספר ציור דגלה של משפחת לוצאטו, בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, ה'תש"ה.

ספרי חול[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • לשון לימודים - ספרו הראשון - עוסק בעקרונות הכתיבה וההרצאה, בחלקו השני דן ביחס ללשון ומבליט את ייחודיותה של הלשון העברית.
  • ספר המליצה - ספר זה נכתב כגרסה עברית ל"הרטוריקה" של אריסטו. בספר זה דן הרמח"ל על הרטוריקה ועל אמצעי השכנוע.
  • ספר הדקדוק - ספר ביאורים והערות בדקדוק עברי נערך על ידי תלמידו.

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]


הערות שוליים

  1. אגרות ותעודות, אגרת ט"ו.
  2. אגרות ותעודות אגרות ו'-ז'.
  3. אור התורה פרשה פנחס, באור התורה מגילת אסתר, בציונים ללקו"ת במדבר ציין הצ"צ ל"מס"י". ותורת שמואל תרל"ג.
  4. ראה בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש (מאת הרא"ח גליצנשטיין, קה"ת תשמ"ו, עמוד 28: "לא חשבתי רבות - מספר הרבי מהר"ש - נגשתי אל אחד הארונות והוצאתי הספר הראשון שבא לידי, כשהוצאתי את הספר אמר לי אבי [-אדמו"ר הצ"צ] שהוא ספר "המסלול", ספר של דקדוק כתוב בסדר מעולה ויקרא לפני בעל פה מקומות אחדים מההקדמה "מרצפת אבנים" ומבפנים הספר הכל בלשונו ממש. העמדתי ספר זה ולקחתי ספר שני והוא ספר "מסורת המסורות". ויאמר לי שזהו גם כן ספר של דקדוק ואמר בעל פה לשון הספר. העמדתי הספר למקומו ולקחתי ספר אחר והוא ספר "מסלות חכמה", ויאמר לי כי זהו ספר כללים בחכמת הקבלה, ואמר בעל פה לשון הספר במקום ששאלתיו. לקחתי ספר נוסף והוא "מסילת ישרים" ויאמר לי שזהו ספר של מוסר ואמר לי בעל פה במקום ששאלתי. לקחתי ספר נוסף והוא "מסעות ר' בנימין" ושאלתי את אבי בכמה מקומות ובכולם ענה לי כאמור שם בדיוק שם המקום וכו'. ויתפלא הרבי מהר"ש על כך מאד. וביותר הפליא אותו בבקיאותו בספרי הדקדוק. ויאמר לאביו הרי החסידים אינם מתפללים או קוראים בתורה בדקדוק. ויאמר לו אביו: תפילה לחוד וקריאה בתורה לחוד" וכו'".
  5. ליקוטי שיחות חלק לט עמוד 243.
  6. 'תשורה' קרינסקי-סטזגובסקי, כ"ח סיוון ה'תשע"ג
  7. האיגרת נדפסה בקונטרס שיחות יום ב' דראש השנה ושבת תשובה ה'תשכ"ז, עמ' 19-18 (באתר ועד הנחות בלה"ק)