ליקוטי אמרים - פרק ג' – הבדלי גרסאות

'''פרק ג''' של [[ספר התניא]] מבאר את עשר הכוחות של ה[[נפש האלהית]]. שעשר כחות אלו נתחלקו בדרך כלל ל[[שלוש אמות]] ו[[שבע כפולות]], שהם ספירות המוחין, ספירות [[חב"ד (ספירות)|חב"ד]], וה[[מידות]].

ב[[תניא - פרק ב'|פרק הקודם]] בואר על ה[[נפש האלהית]] שהיא נפש השנית שיש בכל אחד מישראל. בפרק זה מבוארים הכחות של הנפש האלוקית. לנפש האלקית יש עשרה כחות שהם כנגד [[עשר ספירות]], המתחלקים ל[[שלוש אמות]] ו[[שבע כפולות]]. בפרק זה מבואר בקצרה כחות אלו, וכן היחס הפנימי ביניהם, וכיצד ספירות המוחין משפיעות על ה[[מידות]].

=='''גוף הפרק'''==

::והנה כל בחינת ומדרגה משלש אלו [[נפש רוח ונשמה]] כלולה מעשר בחינות כנגד [[עשר ספירות]] עליונות שנשתלשלו מהן הנחלקות לשתים שהן [[שלש אמות]] ו[[שבע כפולות]] פירוש [[חכמה בינה ודעת]] ו[[שבעת ימי הבנין]] [[חסד]] [[גבורה]] [[תפארת]] כו' וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים [[שכל]] ו[[מדות]]. השכל כולל [[חכמה]] [[בינה]] ו[[דעת]]. והמדות הן [[אהבת ה']] ופחדו ו[[יראת ה'|יראתו]] ול[[התפארות|פארו]] כו' ו[[חב"ד (ספירות)|חב"ד]] נקראו אמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד:

::וביאור הענין כי הנה השכל שב[[נפש המשכלת]] שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם [[חכמה]] כ"ח מ"ה וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא [[בינה]] והן הם אב ואם המולידות [[אהבת ה']] ו[[יראת ה'|יראתו]] ופחדו כי השכל שב[[נפש המשכלת]] כשמתבונן ומעמיק מאד ב[[גדולת ה']] איך הוא [[ממלא כל עלמין]] ו[[סובב כל עלמין]] ו[[כולא קמיה כלא חשיב]] נולדה ונתעוררה מדת [[יראת הרוממות]] במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מ[[גדולת ה'|גדולתו יתברך]] שאין לה סוף ותכלית ופחד ה' בלבו ושוב יתלהב לבו ב[[אהבה]] עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ב"ה והיא כלות הנפש כדכתיב "נכספה וגם כלתה נפשי" וגו' וכתיב "צמאה נפשי לאלהים" וגו' וכתיב "צמאה לך נפשי" וגו' והצמאון הוא מיסוד ה[[אש]] שב[[נפש האלהית]] וכמ"ש הטבעיים וכך הוא ב[[עץ חיים]] שיסוד האש הוא ב[[לב]] ומקור ה[[מים]] והליחות מה[[מוח]] וכמו שנאמר ב[[עץ חיים]] שער נ' שהיא בחינת [[חכמה]] שנקרא [[מים]] שב[[נפש האלהית]] ושאר ה[[מדות]] כולן הן ענפי ה[[יראה]] וה[[אהבה]] ותולדותיהן כמו שמבואר במקום אחר. וה[[דעת]] הוא מלשון "והאדם ידע את חוה" והוא לשון [[התקשרות]] והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק ב[[גדולת ה'|גדולת אין סוף ב"ה]] ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו [[יראה]] ו[[אהבה]] אמיתית כי אם דמיונות שוא ועל כן ה[[דעת]] הוא קיום ה[[מדות]] וחיותן והוא כולל [[חסד]] ו[[גבורה]] פירוש [[אהבה]] וענפיה ו[[יראה]] וענפיה:

==מושגים יסודיים בפרק==

{{סדרה|הקודם=[[תניא - פרק ב'|פרק ב']]|הבא=[[תניא - פרק ד'|פרק ד']]}}