אהבה ויראה שכלית וטבעית – הבדלי גרסאות

'''אהבה{{הערה|מפני פשטות הלשון בכל הערך אנו כותבים כאן את הלשון "אהבה", אבל הכוונה היא הן לאהבה והן ליראה (ולשאר המידות). והטעם שכותבים דוקא "אהבה" הוא, כי "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", שעיקר עבודת ה' היא עבודת האהבה.}} שכלית ואהבה טבעית''' הם שני סוגים של אהבת ה', ושניהם בנפש האלוקית. הסוג הראשון מקורו בשכל והשני בלב, וכל אחד מהם מתגלה בכמה אופנים שונים (דרגות שונות){{הערה|כל הערך נכתב על פי חסידות מבוארת על התניא, על פי המקומות הנסמנים במפתח העניינים שבסוף חלק ב'  בערך "אהבה ויראה".}}.

אהבה שכלית היא אהבה שנולדת בעקבות התבוננות. המילה '''נולדת''' מדגישה שבלי התבוננות אין אהבה זו קיימת כלל (כמו תינוק, שעד שלא נולד אינו מציאות בפני עצמו כלל). אהבה זו מתגלה בשלושה שלבים, ואם ההתבוננות אינה מספיקה{{הערה|מאיזו סיבה שלא תהיה: אם מצד עצלות, ואם מסיבה חיצונית צדדית, ואם מפני שאין בכח שכל אדם זה להתבונן ולתקוע דעתו באופן כה חזק.}}.

במושג זה לא מתכוונים לאהבה במובן הרגיל, אלא למסקנה שכלית '''שצריך''' לאהוב. ולכן נקראת אהבה זו "מסותרת"{{הערה|היינו, למרות דמיון השם '''לא''' מדובר כאן על האהבה המסותרת (שהיא האהבה הטבעית, וראה בפסקה "אהבה טבעית", שהיא היא הנקראת בדרך כלל "מסותרת".}}, ללמד שאין כאן עדיין אהבה גלויה בלב, אלא רק התחלה במוח (ורק אם ימשיך ויתקע דעתו ומחשבתו בחוזק  ובהתמדה או אז תוולד אהבה גם בליבו).

כשההתבונות מספיק חזקה, הנה מכיון ש"המוח שליט על הלב בטבעו ותולדתו" – תעורר התבוננות זו את ליבו. אלא ש"התעוררות" זו עדיין אין פירושה אהבה מורגשת, יתכן שהלב רק "יסכים" למסקנה שבמוח אבל לא יתעורר באהבה מורגשת. אדמו"ר הזקן מביא משל לזה מאדם המתעצל לעבוד, אבל מבין בשכלו שבלי לעבוד לא יהיה לו ממה להתפרנס. הנה מצד אחד תפעול עליו המסקנה לילך לשוק לבקש אחר פרנסה, אבל הוא לא יעשה זאת בשמחה וברצון אלא כמי שכפאו כו'.

ואם זוכה האדם ונותן לו הקב"ה את הזמן והיכולת להתבונן כדבעי (והוא מנצל מתנה זו כראוי), הנה תוליד ההתבוננות שבשכלו אהבת ה' בליבו – אהבה בוערת. וממשיל אדמו"ר הזקן אהבה זו לאדם רעב. דכשם שהרעב החזק מורגש בכל הגוף וכל מעייני האדם נתונים באותו הזמן אך ורק להשקיט רעבונו, כך מסוגלת התבוננות זו להוליד בלב האדם תשוקה עצומה לאלוקות, שכל מהותו נשאב באהבה זו כברשפי אש.

אהבה זו היא "התכונה הטבעית" של הנפש האלוקית. ומאחר והנפש האלוקית נמצאת באדם כל חייו ללא שום שינוי, לכן גם אהבה זו אינה צריכה "להוולד" אלא נמצאת בו כל הזמן '''בכל תוקפה''' - ומאומה לא יכול לשנותה ולהחלישה. אך למרות ששום דבר בעולם לא יכול לבטלה ואפילו לא להחלישה, היא '''לא מתגלה''' מצד עצמה, וצריך לגלותה. והדרך לגלותה היא באחד משני האופנים: '''א.''' כשמעמידים את האדם במצב בו נרגש אצלו שהוא עומד להתנתק (להפרד) מהקב"ה. '''ב.''' ע"י התבוננות.

'''א.''' מאחר ואצל הנשמה נרגש הייטב שכל חיותה הוא מאלוקות, כשיעמידו אותו בנסיון בדבר אמונה לא תוכל נפשו האלוקית לשאת זאת, והיא תתעורר (ואפילו אם במשך כל חייו לא שמר כלל תורה ומצוות{{הערה|והטעם שלעיתים יש כאלו שאינם עומדים בנסיון, אינו משום שאין בהם אהבה זו, אלא משום ששאצלם היא מוסתרת יותר או באופן אחר.}}).

'''ב.''' דרך אחרת לעוררה היא ע"י התבוננות, אבל לא התבוננות בגדולת ה' אלא התבוננות בה עצמה. היינו, מאחר שהיא נמצאת כל הזמן אצל כל אחד (ובכל תוקפה, ורק שאינה גלויה), די לאדם שיזכיר לעצמו שיש לו אהבה כזו כדי שזכרון זה עצמו ימנע ממנו לעבור עבירות.

האהבה הטבעית היא (כאמור) אהבתה של הנפש האלוקית. אין לנפש הבהמית שום שייכות אליה, ואפילו כשהיא בהתגלות בליבו לגמרי הנה מאחר ויש לו רק לב אחד הרי ברגע זה רק היא ממלאת את ליבו – אבל אין זה נוגע כלל לנפש הבהמית, היא "יושבת בצד" ומחכה בסבלנות עד שהמקום יתפנה – וחוזרת למקומה כאילו כלום לא קרה.

כדי לשנות את רגילותה של הנפש הבהמית (כגון שהוא עצלן ורוצה לשנות את רגילותו שיהיה קל עליו ללמוד כמה שעות כל יום) – לזה צריך אהבה שכלית. מכיון שאת גדולת ה' האדם מבין בשכלו הטבעי (השכל של הנפש הבהמית), הרי דוקא התבוננות '''זו''' (כשהיא חזקה עד שמולידה מידות בלב) בכוחה "לגלוש" מהצד הימני של ליבו לצד השמאלי, ולא רק "למשול" בנפש הבהמית (לסלק אותה זמנית) אלא גם "לשלוט" בה (לשנות את רגילותו, ובצדיקים אפילו להופכה מרע לטוב).