ההתנגדות לתורת החסידות – הבדלי גרסאות

להתנגדות זו היו מספר גורמים, כשהעיקרי מביניהם; עובדת התגלותה של החסידות לאחר משיח השקר שבתאי צבי ימ"ש שתוצאות מעשיו היו הרות אסון, לכך נולד החשש כי תנועה זו תגרור תוצאה דומה. גורם נוסף לכך היה הויכוח על איסור לימוד הקבלה. בתחילת תקופת החסידות, ריכז "וועד ארבע הארצות" את החרם{{הערה|החרמות רוכזו בקונטרס בשם '''זמיר עריצים וחרבות צורים''', יצאה לאור בתקל"ב בברודי.}} נגד החסידים.

ב[[ה' אלול]] [[תקל"ז]] הגיעו ל[[צפת]] וכשראו שהעיר שוממה ויש בה בתים רבים ריקים, ו[[בית כנסת|בתי כנסיות]] שוממים{{הערה|כדוגמת [[בית הכנסת]] [[האר"י]] הספרדי.}} החליטו להתיישב בה. למרות המכתב של המתנגדים, בני הקהילות החזיקו מרבי מנחם מנדל כ[[יהודי]] [[קדוש]], ובפרט קהילות הספרדים ב[[ירושלים]] ו[[טבריה]], ואלו התחננו לפניו שיקבל על עצמו את הנהגת קהילותיהם. בחודש [[שבט]] [[תקל"ח]] נסעו לטבריה למשך שבועיים, שם הראו להם בני הקהילה הספרדית את מכתבי המתנגדים וביקשו מרבי מנחם מנדל שישרוף את המכתבים. אחרי כמה ימים שהמכתבים שהו אצלו עשו [[שריפה]] פומבית בנוכחות יהודי העיר.