דפוס סלאוויטא – הבדלי גרסאות

בית הדפוס נוסד בשנת 1792 בידי רב העיירה, רבי משה שפירא בן רבי [[פינחס מקוריץ]], ונוהל על ידיו ועל ידי בניו ר' שמואל ר' אבא ופינחס.

הדפוס נועד להדפסת ספרי חסידות, אך נודע במיוחד במהדורות המפוארות של התלמוד הבבלי שהודפסו בו. גם מתנגדים לא היססו להשתמש בהן למרות אופיו החסידי של הדפוס.  

דפוס סלאוויטא, שנודע גם בשם דפוס האחים שפירא, היה בית דפוס עברי בעיירה סלאוויטא שבאימפריה הרוסית וכיום עיירה במחוז חמלניצקי במערב אוקראינה.

 

דפוס סלאוויטא, נתייסד בשנת תקנ"א על ידי הרה"ק רבי משה שפירא זי"ע שכיהן כרב ואב"ד 'סלאוויטא'. בספר [[סיפורים נוראים]] מובא מעשה פלא שכונן את דפוס ידוע זה.

כשעלה בדעת רבי משה לכונן בית דפוס, קם ונסע לאדמו"ר הזקן להתייעץ עמו ולשמוע את חוות דעתו. אדמו"ר הזקן הסכים על ידו וברכו בברכת 'עלה והצלח'.

רבי משה פירט לפני אדמו"ר הזקן את חששותיו על העיכובים שיעמדו לפניו בכינון בית הדפוס מחמת שההוצאות המרובות והרישיון להפעיל בית דפוס צריכים להשיג משר המדינה. אדמו"ר הזקן עודדו ובקשר לרישיון ייעץ לו שיפנה אל העיר "מאהלאב" שם ימצא מלמד תינוקות בשם 'ישראל' ועימו ייסע יחדיו לעיר 'וווילנא' ושמה ישיג את הרישיון בקלות ובלי שום טרחה.

כשהגיע למאהלאב. מצא שהמלמד בשם 'ישראל', היה רחוק מהוויות העולם ואף לא בקי בשפה. אולם מחמת גודל אמונת הצדיקים שהיתה מושרשת בבני העיר. פעלו על המלמד שיסע יחד עם ר' משה לוילנא.

בהגיעם לוילנא פנו האורחים אל בית הגביר ר' [[מאיר רפאל'ס]]. אך גם גם הוא לא ירד לסוף דעתו של אדמו"ר הזקן.

לפתע פנה השר אל המלמד: הינך מכיר אותי? ענה המלמד בפליאה: לא. השיב לו השר האם אתה מתושבי 'שקלאוו'? ענה לו המלמד, לא. מקום מגוריי היא מאהלאב. אולם השר התעקש בדעתו כי מקום מגוריו אינו אלא שקלאוו. ענה המלמד: אכן לפני עשרים שנה הייתי מתושבי שקלאוו.

נענה השר: כבר עברו מאז עשרים שנה, אולם בתוככי זכרוני הנך חקוק לטובה, ורצוני לעשות לך טובות גדולות. בוודאי זוכר אתה יהודי מתושבי שקלאוו שכך וכך שמו ושם אביו ושם משפחתו ענה לו המלמד: אנכי הוא אותו יהודי.

מגודל הביזיון ברחתי לנפשי עד שבאתי לעיר המלוכה פעטערבורג והמרתי שם את דתי. נתגדלתי שם ונתרוממתי עד שכעת אני שר גדול, וחפץ אני לגמול אתך טובה תחת טובה. לכן אתן לך עכשיו אלף אדומים לצרכיך האישיים. ובכל שנה תוכל לקבל שוב אלף אדומים.

שאל לו השר: מה עסקך כאן? סיפר לו ישראל כי בא לכאן בעבור הרישיון של בית הדפוס של הרב מסלאוויטא ענה לו השר הרי זה דבר קטן ופעוט. תיכף הנפיק בשבילו רישיון.

סיפור זה היה מהדברים שהכרעו את ר' [[מאיר רפאל'ס]] להיות חסיד של אדמו"ר הזקן.

הדפסת התלמוד הבבלי הייתה כרוכה בעלויות גבוהות, וכדי לאפשרה קיבלו בני משפחת שפירא בשנת 1807 אישור מרבנים בולטים, ובראשם כ"ק [[אדמו"ר הזקן]] כי הזכויות להדפסתו יישמרו להם למשך 25 שנה.

ש"ס סלאוויטא הוא יקר המציאות בימינו, שכן בניגוד לש"ס וילנה שנדפס במהדורות רבות, נדפס ש"ס סלאוויטא בשלוש מהדורות שלמות בלבד. חוקר התלמוד רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ כתב עליו: "...הדפוס הוא נעים ואין ערך ליופיו".

בשנות המ"מס רצה הרב [[נתן גוראריה (קראון הייטס)|נתן גוראריה]] להדפיסו שוב, אך הרבי מנע ממנו, והורה לו להדפיס את ש"ס וילנא.

====המחלוקת החריפה על המהדורה הרביעית====

התלמוד בדפוס סלאוויטא הודפס בשלוש מהדורות שלמות. במהלך הדפסת המהדורה הרביעית, בשנת תקצ"ד, החלו אנשי [[דפוס ראם]] בווילנה להדפיס מהדורה מתחרה, מה שגרם להתלקחות מחלוקת עזה, שכן אמנם חלפו 27 שנים מקבלת אישור הרבנים, אך רק 21 שנים מהוצאת המהדורה השלישית. המחלוקת הפכה למחלוקת בין חסידים למתנגדים.

לצד המדפיס מסלאוויטא עמדו רבני החסידים, רבני גליציה (ובכללם יעקב אורנשטיין, אב"ד קהילת לבוב) ורוב רבני פולין. לצד המדפיס מווילנה עמדו רבני ליטא, ובכללם אריה לייב קצנלבוגן אב"ד בריסק, יעקב קרלינר אב"ד קרלין, רבים מרבני זאמוט (ליטא התחתית) ורבי [[עקיבא איגר]], בנו רבי [[שלמה איגר]], חתנו רבי [[משה סופר]] בעל החתם סופר והרב אלכסנדר סנדר קפלן בעל "שלמי נדרים".

מדפיסי סלאוויטא העלו את הטענה כאילו דעתו של רבי עקיבא איגר הוטתה על ידי בנו רבי שלמה איגר, וכינו אותו "בן כוזיבא"<ref> על דרך שרבי עקיבא האמין ב[[בן כוזיבא]], , אמרו הם שבן כוזיבא (=הבן המכזב, ר' שלמה איגר) היטה את דעתו של רבי עקיבא (איגר, אביו).</ref>. רבי עקיבא איגר, שהיה ידוע בדורו כענוותן גדול, יצא מגדרו ובתגובה כתב מכתב חריף כנגד טענה זו:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן="מאוד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר"ו שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין..... אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול".}}

לאחר דין תורה שהתקיים בבית הדין בהורדנה, ולאחר שהתקיימה בוררות זבל"א, הוכרע הדין לצדם של מדפיסי וילנה, בתנאי שייקנו את כל העותקים שנשארו בידי מדפיסי סלאוויטא.

בעיר זאסלאב הסמוכה לסלאוויטא גר הכומר של העיר זסלאב, מיכאל בנדרובסקי שנודע כאיש צר ואויב ישראל ואנטישמי ארסי. כומר זה ניסה כבר מספר שנים לפני כן את כוחו בשתי עלילות דם שפילות נגדי יהודים, ובשתיהן הוכח כי הוא דובר כזבים, ויצא מהן בבושת פנים. ב-1833 העליל שהיהודים חתכו את לשונו של איכר נוצרי וגנבו את כספו. ב-1834 האשים אותם בניסיון למול נער גוי ולרוקן את דמו על מנת להכין מצות. שוב ושוב מצאו החקירות מטעם השלטונות הרוסיים את היהודים זכאים. בחקירה חוזרת נשלח לאזור קצין רוסי בשם אלכסנדר ויסיליאב. הוא התחבר עם בנדרובסקי, אך גם הוא לא הצליח לשכנע את שלטונות הצאר שהיהודים אשמים.

פעמים אחדות התנכל גם לבית הדפוס בסלאוויטא, כשנה קודם לכן הגיש כתב הלשנה נגד בית הדפוס וצירף עליו שני דפים מתוך ה"יורה דעה" שבו נפסק דינם של המוסרים והמלשינים שדינם להיצלות בגיהנום עד סוף כל הדורות, אך הרשויות בשעתו לא השגיחו בהלשנותיו.

לידיו של הכומר הגיעו דפי שולחן ערוך (יורה דעה סימן קנ"ח) מדפוס סלאוויטא. הטקסט אומנם עוסק בהיתר אי הצלת גויים בשעת סכנה. הקטע נמחק בעבר כנדרש על ידי הצנזור, אך בדפוס החדש של סלאוויטא הופיעו הדברים שוב – אם כי ברמיזה. הטקסט עצמו צונזר אבל פירוש הט"ז המופיע בעמוד שמצטט את הטקסט המקורי לא צונזר.

===עללית הרצח ===

ב3 ביוני בשנת תרל"ה<ref>סיפור עלילת הס"ת עד בואו לרבי מתוך הספר "יחדי סגולה" מאמר "ס"ת של ירושה" נכתב על ידי הרב שמואל אבא שפירא שמסר את הס"ת לרבי.</ref> שמש בית הכנסת "חייטים" בסלאויטא פתח את בית הכנסת לתפלת מנחה כשנכנס לבית הכנסת ראה את לייזר פרוטוגאין שעבד בדפוס של האחים שפירא ככורך ספרים תלוי על קורת התקרה.

השמש יצא החוצה והרים קול צעקה ואז באה המשטרה וקבעה כי היה כאן מקרה של התאבדות וכי לא נמצאו בגופה הוכחות למעשי אלימות, אשתו ומכריו אישרו שלעיתים היה לייזר שקוע במרה שחורה. ואפשר שבמצב זה היה נתון כשהחליט לאבד עצמו לדעת.

התיק היה נסגר והמשטרה היתה עוברת עליו לסדר היום אלמלא הרימו ראש שונאי ישראל והכומר בנדרובסקי בראשם הם העלילה שכאילו ביצעו האחים שפירא את המעשה הזה כיון שלפי עלילתם חרה להם להאחים שפירא על שכביכול מסר לייזר למשטרה דף מתוך "יורה דעה" של דפוס סלאויטה שבו מוקעים כביכול כל אלה שאינם יהודים ומותר ליהודי לעשות בהם כטוב בעיניו, והיות בעקבות "ההדלפה" הזאת השלטונות הרוסיים נלחמו נגד דפוס סלאוויטא, אזי לטענתם המעללים האחים שפירא החליטו לנקום בו בלייזר והרגו אותו.  

עכשיו שינה את גרסתו, התעלם מקיומו של ד"ר גרינברג וטען שהיה זה פרוטאגין שהעביר לידיו את דפי השולחן ערוך. פרוטאגין היה לכורך בבית הדפוס ובקלות רבה יכול היה להשיג את הדפים. ויסליאב התעלם משינוי גרסאותיו של הכומר ועד מהרה הודיע למפקדו הרוזן בנקנדורף שהיהודים חשודים ברצח.

עם המידע הנ"ל נפתחה חקירה חדשה בעניין על ידי קצין חקירות שהחרים 12 ספרים מבית הדפוס והעביר את המידע לפטרסבורג. הפעם היו שלטונות הצאר נחושים להאשים את היהודים בין שביצעו את הרצח ובין שלא. הצאר גילה עניין רב בסיפור ומינה את הרוזן אילריון וואסילצ'יקוב להמשיך את החקירה באופן מעמיק ויסודי.

מכתביהם הוצעו בשנת תקצ"ה לפני הגראף בענקעדאר, הגרף התרשם מכתב האישום והחליט למסור את הענינים לטיפולו של הצאר ניקולאי הראשון. אשר עקב אישית כבר זמן רב בתשומת לב מיוחדת אחר ההלשנות מצד המשכילים נגד בתי הדפוס העבריים וביחוד נגד בית הדפוס הגדול בסלאוויטא. עתה החליט הצאר לסגור כל בתי דפוס העבריים בוואהלין וליטא וציווה לכלוא את האחים הק' לבית שפירא בבית הכלא של קיוב עד לברור משפטם<ref>(ליקוטי אמרי פנחס)</ref>.

כתוצאות העלילה הנבזה נאסרו האחים שפירא ועמם עוד שנים עשר יהודים מסלאוויטא שהיו קשורים לדעת השלטונות במעשה זה, היחס עליהם מתחילה היה אכזרי, אחרי כן הועברו לקיוב והוטל למאסר אימה שהיה אפשר למוא לו דמיון רק במרטפי האינקווזציה האסירים בודדובידוד גמור, בלי שיאופשר להם לבוא במגע אפילו עם חיילי המשר השומרים עליהם, ישבו כל אחד מן האסירים בתא נפרד במשך שלוש שנים ויותר עד שהתסיימה החקירה.

ביום 30 במארס תרצ"ח הוציא ועד החקירה המיוחדת את פסק דינה לפיה נדונו האחים שפירא למות "מיתה מדינית", שפירושה: שלילת כל הזכיות האזרחיות ושילוח לסיביר ולמעשה: מוות בטוח.

באפריל של תרצ"ח הוגש הדו"ח של ועדת החקירה לחוות דעת של שר הפלך הראשי בקיוב, גוי שונא ישראל שמעטים דגומתו, ושמו :ביביקוב. גוי מתועב זה מצא כי העונש שהוטל על האחים שפירא, הוא קל מידי ויש לחמיר בו ולהענישם בעונש ש"ישמש דוגמה לכל היהודים". וכן הציע להוסיף על העונש גם "שבט נוגשים". כשהוגש הדו"ח בצירוף חוות דעתו לאישור בית המשפט העליון בפטרבורג קבע בית המשפט: "שמואל אבא ופינחס שפירא: ביחס לרצח לייזר פרוטוגאין, כיון שאין הוכחות חוקיות, נשארים הם בחשד חזק. אך, '''על שהדפיסו בדפוס ספרים המיכלים הוראות המנוגדות לחוק, המכוונים להגדיל את ההשפעה של כת החסידים המזיקה''', ועל הוצאת דיבה על הנסיך ואסילטשיקוב, שערך את החקירה באופן לא חוקי וכו' - יש להעניש את כל אחד מהם במלקות אלף וחמש מאות "שבטי נוגשים" לשלול מהם כל זכויותיהם ולשלחם לסיביר".

ביום ה 15 ביוני תרצ"ט חתם הקיסר העריץ ניקולאי הראשון את שמו על פסק הדין, בהוסיפו את המלים: "כך יהיה!".

===העונש והשחרור===

שני האחים החלו עוברים בין השורות ובהיותם נדונים ל"אלף וחמש מאות שבט נוגגשים", עברו שלוש פעמים בין שרוות החיילם. באמצע "המצעד" נפלה כיפתו של רבי פינחס. הוא לא זז ממקומו והמשיך לסגפוג מכות, עד שמישהו הרים אלו את כיפתו ואז המשיך במצעדו.. פלא הוא איך שני האחים שהיו כבר קשישים בגילם, החזיקו מעמד וגילו אבירות וגבורה שאין להם דוגמה. רק כוחם המסורי הכביר, הוא שעבד להם לשאת איסורי המוות ולא לכבור תחתהים. אחרי המעשה הועברו לבית החולים וכשהחלימו מעט מפציעיהם היצאו לדרך הנודנים לסביר האיומה. בדרכם לסיביר הגעיו האחים למוסקבה ובהשתדלות שעלתה בדמים מורבים, הורשו זמנית להשאר שם. קשיחות הלב של שליטי מוסקבה בפגה למראה האישיות של האחים שפירא. הם השתדלו להקל על מכאובם ונתנו להם את כל ההקלות הדרושות במקום. אלום כל מאמץ שעשו להחזרת האחים שפירא לבתיהם, נתץקבל באוזנו האטומה והקשוחה של העיריץ הרוסיא הצאר ניקולאי, ורק כאשר עלה על כסא הקישרות אלכסנר השני וחות חדשות החלו מנשבות ברוסיה השה הלה לשחררם ממאסרם ובאחד ביוני תרט"ז חתם אלכסנדר השני על פקדת השחרור.  

===הספר תורה===

כשהיו האחים שפירא חבושים בבית הכלא במוסקבה נשאו כאמור חן וחסד בעיני השלטונות המקומיים, שהשתדלו להקל עליהם את סאת המכאובים והירוסרים. יחס מיוחד גילה כלפיהם הנסיך טשרבטוב שהרשה להחסידים שיביאו לאסירי המלכות כוס לקידוש והבדלה וכן ספרי תורה.

כיון שתא הכלא היה מטונף וקשה היה לשמור על נקיונו, לא העיזו האחים למרות תשוקתם להגות בספר תורה, להכניסו לתאם. הם מצאו עצה והכניסו לתא רק ירעות של הספר, כדי שלא יהא הספר שלם ולא יקראו עליו שם: ספר תורה. ספר תורה זה היה כליל תפארת וכלו מאלכת מחשבת של סופר סת"ם קדוש ופרוש, ששיקע עצמו במלאכה זו ונתן לה את ימיו ולילותיו את הדיו שהבריק בברק מיוחד שלחו הבנים של הצדיק רבי [[שמואל מניקלשבורג]].

[[קובץ:עמוד מהסת.jpg|ממוזער|עמוד מהספר תורה של הרבי *"הא-ל הנאמן שומר הברית והחסד לאהבב ולשמרי מצות לאלף דור"*]]

ספר התורה חסר היה "עצי חיים" והנה זימנה ההשגחה ע"עצי חיים" בעלי יחס, כאשר הצדיק רבי [[רבי מיכל מזלוטשוב|מיכלא מזלוטשוב]] עמד לכתוב ספר תורה, שלח לו [[המגיד מקוזניץ]] "עצי חיים" עשויים וחטובים מעץ. ברם, עד שהגיעו ה"עצי חיים" למחוז חפצם, נודע הדבר לחסידים והם קנו "עצי חיים" עשויים מכסף.

ספר תורה זה עבר ביורשה מבן לבן הבן הבכור למשפחת שפירא היה מקבל את ספר התורה לידיו למשמרת.

בעקבות הסכם הדדי שנחתם בין רוסיה ופולין בדבר החזרת עתיקות שיש להם חשיבות מיוחדת לשתי הארצות ביקשתי מהנסיך רדזביל שאתו באתי בקשרי מסחר שיעשה עמי אות לטוב וידרוש את ספר התורה שהיה כל כך יקר וחשוב למשפחתנו . הנסיך מרדזיביל מילא את מקובקשי וכך הגיע אלי ספר התורה שעבר אלי במורשה מאבי שבברחו משלטונות רוסיה וויתר על רכושו ורק את הספר לקח אתו.

==הדפוס עובר לזטומיר==

בני משפחת שפירא העתיקו את דפוסם לעיר המחוז זיטאמיר, ומעתה הייתה חשיבות בעיני החסידים גם לדפוסי זיטאמיר, באשר המדפיסים המה בני הקדושים, ועל ספריהם קפצו הקונים אף בדמים מרובים. זאת ועוד: בימים ההם הורגשו רדיפות המתנגדים, ועל כן עודדו החסידים הנרדפים זה את זה והחזיקו איש ביד רעהו.

דפוס זיטאמיר נפגע אף ע"י מהרסים ומחריבים, הלא הם שניים מסופרי המשכילים שכתבו שטנה עליהם אל שרי בית הביקורת בפעטערבורג, שהם:

המשומדים שהשפעתם הייתה מרובה בחוגי השלטונות, אף החזיקו בידי המלשינים, ועל פיהם שלח שר ההשכלה את שוטריו "לבער הרעה מקרב הארץ". לפתע פתאום התנפלו על הדפוס, וסגרו דלתותיו בחותמות הממשלה, בתוספת איסור על בעליו שלא לעסוק בהדפסה ברוסיה לעולם.

==סיפור הספר תורה==

לאחר שישבו 17 שנים במאסר, הוכתר כצאר של [[רוסיה]] אלכסנדר השני שהעניק להם חנינה, ועם היציאה מהמאסר איגדו את יריעות ספר התורה שהצטברו בידם לאורך השנים, ותפרו אותם. עצי החיים בהם השתמשו היו אף הם בעלי ייחוס, היות וגולפו על ידי [[המגיד מקוזניץ]] ששלח אותם כתשורה לידידו ר' [[מיכל מזלוטשוב]]. כאשר הגיעו עצי החיים לידיו של ר' מיכל הוא הכריז בדביקות "בעצי החיים הללו עתידים לאחוז צדיקים גדולים".

במשך עשרות שנים עבר הספר אצל צאצאי משפחת שפירא מאב לבן עד שהולאם על ידי הממשל הקומוניסטי.

בשנת [[תרצ"ז]] נפדה הספר מידי ממשלת [[רוסיה]] על ידי הרב שמואל אבא שפירא שהיה צאצא ישיר של האחים מסלאוויטא, וקרוב משפחתו של [[אדמו"ר הריי"צ]]{{הערה|היה נשוי עם מרת מוסיא לבית דוליצקא, נכדתו של האדמו"ר רבי [[יוסף יצחק שניאורסון מאוורוטש]] ובת דודתו של [[אדמו"ר הריי"צ]] (אמה מרת שיינא ברכה, הייתה אחות אמו של אדמו"ר הריי"צ, הרבנית [[שטערנא שרה שניאורסון (אשת אדמו"ר הרש"ב)|שטערנא שרה שניאורסון]].}}.