יש מאין – הבדלי גרסאות

הראשון שהשתמש במושג זה{{מקור}} היה ר' שלמה אבן גבירול{{הערה|1021-1058 למניינם. המושג מופיע ביצירתו "כתר מלכות", המתאר את הבורא והבריאה בשירה הכוללת גם שורות תפילה. באחת הפסקאות שם:"אַתָּה חָכָם וּמֵחָכְמָתְךָ אָצַלְתָּ חֵפֶץ מְזֻמָּן / כְּפוֹעֵל וְאֻמָּן, לִמְשֹׁךְ מֶשֶׁךְ הַיֵּשׁ מִן הָאָיִן / כְּהִמָּשֵׁךְ הָאוֹר הַיּוֹצֵא מִן הָעָיִן […] וְקָרָא אֶל הָאַיִן – וְנִבְקַע / וְאֶל הַיֵּשׁ – וְנִתְקַע / וְאֶל הָעוֹלָם – וְנִרְקַע".}}. שנים לא רבות לאחר מכן השתמשו בו ה[[ראשונים]]{{הערה|[[אבן עזרא]], ספורנו ו[[רמב"ן]] ("ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא") ל[[בראשית]] א, א. וראה רד"ק ל[[ספר ישעיה]] מג, ז. [[חובת הלבבות]] בהקדמה. [[ספר החינוך]] מצוה שפ. וב[[ספר יצירה]] פרק ב' משנה ט', הובא ברמב"ן שם: {{ציטוטון|יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו}} (ראה פי' הראב"ד ורמב"ן לספר יצירה שם. [[המשך תער"ב]] חלק ב' [https://chabadlibrary.org/books/3601330938 עמוד תשלג].).}} כדי לתאר אופן הבריאה, ואחריהם נמשכו [[תורת הקבלה|המקובלים]] כולם.

ב[[תורת החסידות]] ישנם שני ביאורים מדוע נקראת הבריאה יש מאין{{הערה|ראה דיבור-המתחיל ליהודים היתה אורה [[תשי"ב]].}}:

ב. שאכן '''אין מקור''' ליש הנברא. היינו, שהקב"ה לא ברא את העולם ע"י שצמצם את עצמו עד אין סוף, אלא שברא מציאות חדשה שאכן אין לה שום מקור באלוקות, והיא רק [[קו וחוט|הארה]] מ[[אור אין סוף]], שהוא אין לגבי [[עצמות ומהות]]{{הערה|[[לקוטי תורה]] [[פרשת ראה]] [https://chabadlibrary.org/books/4001380794 יט, ג] - [https://chabadlibrary.org/books/4001380795 ד]. [https://chabadlibrary.org/books/4001380823 כו, ד]. [[תורה אור]] דיבור-המתחיל יביאו לבוש מלכות (מגילת אסתר [https://chabadlibrary.org/books/3901370407 צ, ב] ואילך) דיבור-המתחיל חייב אינש (שם [https://chabadlibrary.org/books/3901370443 צט, ב]). וראה [[המשך תרס"ו]] עמוד רכא.}}.

'''[[מחשבה הקדומה דאדם קדמון|מחשבה הקדומה דא"ק{{הערה|אדם קדמון.}}]][./יש_מאין#cite_note-13 <span class="mw-reflink-text"><nowiki>[13]</nowiki></span>]''' – מכיון שהתהוות [[אדם קדמון|א"ק]] היא על ידי [[צמצום הראשון]] שהוא באופן של "סילוק" (בשונה משאר הצמצומים שהם באופן דמיעוט בלבד), ודרגה זו היא המחשבה '''הראשונה'''{{הערה|הכוללת כל העולמות ועד כל פרטי פרטים של נבראים הגשמיים ב"סקירה אחת".}} על עולמות{{הערה|היינו, שלפני כן אין שום מחשבה על עולמות וזהו עניין שהתחדש רק '''כאן'''.}}, נחשבת היא לגבי אור אין סוף שלפני הצמצום כיש מאין.

'''[[חכמה דאצילות]]''' – כתוב "החכמה מאין תמצא". למעלה מאצילות אין ולא שייך שום גדר והגבלה וציור באלוקות אלא היא '''אחדות''' פשוטה, ואילו באצילות הן '''[[עשר]]''' ספירות ('''דוקא''' עשר, ולא תשע ולא אחת עשרה), שלכל אחת מהן ציור שונה (חכמה אינה בינה ובינה אינה חכמה וכו'. ומכיון שדבר כזה (עניין של ציור והתחלקות) '''אינו שייך''' בעצם האלוקות, לכן נקראת ספירת החכמה (שהיא '''ראשית''' האצילות) בחינת יש מאין.

==שני אופנים בבריאת יש מאין{{הערה|שם=גדול יהיה|ד"ה [[גדול יהיה תשכ"ב]].}}==

זהו הגילוי שב[[בית המקדש הראשון]] ו[[בית המקדש השני|השני]] (ובפרט ב[[קודש הקודשים]]). כאשר הבריאה נעשית משם הוי' '''בדרך ממילא''' אזי מתייחד שם אלוקים בהוי'{{הערה|יחודא תתאה.}} ולכן מרגישים הנבראים (לא את מציאותם העצמית אלא) שמקורם אלוקות. והטעם לזה{{הערה|ד"ה וידעת מוסקבה תרנ"ז.}} הוא, כי באופן זה הצמצום (שם אלוקים) הוא בשביל הגילוי. ובעומק יותר - מכיוון שאין עצם מסתיר על עצם הצמצום '''לא יכול''' להעלים, וכל עניינו (של הצמצום) אינו אלא לגלות את העצם במקום נמוך{{הערה|והמשל לזה הוא מרב המסביר לתלמיד ע"י משל. שהמשל מצד עצמו הוא צמצום השכל, אלא שהרב רואה גם בהמשל את כל עומק השכל, ולגביו אין המשל מסתיר כלל.}}.

זהו (בכללות) הגילוי שמאיר בבית המקדש הראשון והשני{{הערה|בפרטות: בבית המקדש הראשון הוא "אור ישר" הנמשך ע"י עבודת הצדיקים, ובבית המקדש השני "אור חוזר" הנמשך ע"י בעלי התשובה.}}, ובפרט בקודש הקודשים – "[[מקום הארון אינו מן המדה|מקום ארון אינו מן המידה]]". מצד אחד ישנה בקודש הקודשים הגבלה והתחלקות{{הערה|הבאה משם אלקים.}} של "עשרים אמה"{{הערה|וכן מזרח ומערב, צפון ודרום}}, אך מצד שני מתגלה ומורגש שם שמציאות המקום בטלה לאלוקות שלמעלה מגדרי מקום{{הערה|היינו, שם אלוקים אינו מעלים על שם הוי', ומורגש בנבראים שמקורם באלוקות.}}.

באופן זה שם אלוקים אינו "פרט" בגילוי (המאפשר שאלוקות יתגלה גם במקום נמוך), אלא "צמצום כפשוטו" - מעלים ומסתיר. אלא שמצד גדרו גופא (גדר ההגבלה) הוא כלי לעצם האלוקות (שלמעלה משם הוי' ושם אלוקים). זהו הגילוי שיהיה בבית המקדש השלישי, שאז יזדככו גדרי המקום והזמן עד שיורגש בהם עצם האלוקות '''מצד עצמם''' (ולא מצד האור המאיר בהם כפי שהיה בבית המקדש הראשון והשני), והביטוי המוחשי לזה יהיה בהתחלה ע"י ש[[רוחות העולם]] לא רק שלא יפריעו אלא עוד זאת '''שהן מצידן''' יוציאו את בני ישראל מהגלות ל[[גאולה|גאולה{{הערה|כמו שכתוב "אומר לצפון תני", שה"צפון" מצד עצמו יוציא את בני ישראל מהגלות לגאולה, וכפי שמפרש המצוד"ד שם, שכך יהיה '''בכל''' הרוחות (אע"פ שבפירוש נאמר רק ברוח צפון).}}]][./יש_מאין#cite_note-30 <span class="mw-reflink-text"><nowiki>[30]</nowiki></span>], ועד לשלימות בזה שתהיה ב[[תחיית המתים]]{{הערה|שאז יהיה חיות הגוף (שמשם אלוקים) מאור הבלי גבול הסובב כל עלמין. היינו, שהגוף יהיה כלי לעצם האור הבלי גבול.}}.