כת הפרנקיסטים – הבדלי גרסאות

כת הפרנקסטים הייתה שאריות של השבתאות שהתרכזה סביב משיח השקר יעקב פראנק, וגרמה לעלילות דם וצרות שונות לעמנו.

וגדולי התורה ובראשם הבעש"ט ותלמידיו נלחמו בהם ברוחניות ובגשמיות עד שניצחום.

==קיצור השתשלות הכת==

הכת הפרנקיסטית הטיפה לדרך של התפקרות מוחלטת לפיה תרי"ג מצוות התורה בטלות ומצוות "לא תעשה" הופכות למצוות "עשה" ובכלל זה האיסורים חמורים מהתורה כמו גילוי עריות, ואפילו בדברים שאומות העולם קיבלו על עצמם. ברכה מקובלת בקרב הפרנקיסטים היתה: "ברוך אתה ה' וכו' מתיר איסורים".

הכת הפרנקיסטית מתחילה במייסד הכת ומנהיגה שעל שמו היא קרויה - יעקב פראנק. הוא נולד בחבל פודוליה בשנת תפ"ז למשפחה אמידה שהיתה מקורבת בסתר לחוג השבתאים. בגיל צעיר ביקר בסלוניקי שבטורקיה, שם הייתה כת של שבתאים בשם הדומנה שממנה קיבל השפעה וחיזוק.

עם שובו לפולין בשנת תקט"ו. החל לפתח שיגעון גדלות ואמונה כי הוא ממשיך דרכו של שבתאי צבי. בכוח הכריזמה הממגנטת שלו אסף יעקב פרנק חבורה של מאמינים שהכתירו אותו כיורשו של שבתאי צבי. אך הוא לא הסתפק בהילת המשיח החדש, אלא גם ביקש ליצור תאולוגיה שבתאית משודרגת קיצונית יותר בפריקת כל עול של תורה ומצוות.

 

מדבריו של יעקב פרנק<ref>מובא בספר דרשותיו 'דברי האדון'.</ref>: באתי לפולין רק כדי לבטל את כל החוקים ואת כל הדתות. רק כך תצאו מעבדות לחירות, אני ארמוס את כל החוקים. לשם כך יצאתי מבין היהודים.

 

אבל פרנק היה בסך הכל עוד דיקטטור. הוא לא הציע למאמיניו לא חופש, ולא שלווה, אלא דרש מהם קבלת מרות וציות עיוור. החבורה התנהלה כמו כת צבאית קטנה הנתונה למרותו, כשהוא רואה את עצמו שליט עליון לא רק על הארץ, אלא גם כלפי השמים: "בלעדי לא יוכל איש לקרב ולא להיכנס לפני אלוהים. אכניס אליו כל מי שארצה להכניסו, ומי שלא ארצה בו לא ייכנס. אני הוא השוער האלוהי".

ביום כ"ו שבט לשנת תקט"ז, ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו חברי הכת בבוקרו של יום בבית אכסניה של אחד מחבורתם. הם הגיפו את החלונות לבל ייוודע מעשיהם לאיש, ונהגו כדרכם בריבוי פריצות והפקרות. יהודי עובר אורח שהציץ לכיוון הבית וראה את מעשיהם, רץ לספר על כך לרבני וראשי הקהילה שהגיעו עם כוחות השלטונות ואסרו את ראשי הכת, ופיזרו את המשתתפים.

===סופם של חברי הכת===

הויכוחים והחרמות מטעם גדולי הרבנים הביאה להבדלה בין חברי הכת לבין בני עמנו, כאשר חלק חזרו לדת ישראל, וכאלפיים יהודים ויהודיות התנצרו.

 

כחלק מהמרת הדת הצהירו כי התלמוד מלא בהבלים ושקרים, וכי [[עלילות הדם]] נכונות, ואחיהם היהודים אכן משתמשים בדם של ילדים גויים לצורך אפיית מצות, כמובא להלן באריכות.

 

יעקב פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה במעמד מלך פולין. הוא חי בעושר ופאר באחוזתו עד מותו בשנת 1790. אחרי מותו הנהיגה בתו אווה את התנועה.  

ספיחים מדרכיו שרדו והתגלגלו לכת שבתאית שפועלת עד היום בטורקיה.

==החרם על הכת==

[[ועד ארבע הארצות]] הכריז [[חרם]] על קבוצה של כאלפיים יהודים שנחשדו בפרנקיזם<ref>הרב [[יעקב עמדין]] - היעב"ץ - היה בין הפעילים המרכזיים, במיוחד שלושת חתניו כיהנו חברים בועד ארבע ארצות.</ref>.  

לאחר שנערך משפט עם גביות-עדות בסטנוב, הוכרז ביום כ"ו סיוון ה'תקט"ז באסיפת ועד גליל לבוב ובצירוף כמה רבנים חרם על אנשי כת פראנק. החרם הופץ בדפוס בכל קהילות פולין, והתחילו רדיפות נגד אנשי הכת.

החרם קבע כי יהודי שנחשד בפרנקיזם: {{ציטוטון|לא נשכיר לו דירה ולא נשכור ממנו, לא נמכור לו ולא נקנה ממנו לא נלמד את ילדיו, לא נקבור ולא נימול}}.

סוג חרם זה האוסר למול, ללמד ולקבור הוא מהחמורים ביותר בתולדות ישראל. חרם זה משמעו אחד – הוצאה מוחלטת מכלל ישראל.

אותם אלפיים איש שכבר לא היו בכלל ישראל, פנו לכנסייה שהסכימה לקבל אותם בזרועות פתוחות. על כל פנים בשלב ראשון.

==שרפת התלמוד==

כדרכם של מומרים לא הסתפקו אנשי הכת בעזיבת דרך ישראל בלבד, אלא אף ניסו להזיק בכל דרך לבני עמם. כחלק מהמרת דתם הודיעו הפרנקסטים לכנסיה שהתלמוד הוא מקור כל הבעיות של עם היהודי.

מאתים וארבע שנים לאחר [[שריפת התלמוד]] המפורסמת שהייתה באיטליה בשנת ה'שי"ד, נשרף התלמוד בפומבי בשוק העיר של קאמניץ שבגלילות פודוליה בארץ פולין.

אף-על-פי שהגזירה שבפולין לא הייתה אלא מקומית, הרי הסכנה צפויה הייתה לכל בית ישראל שבפולין, ורק בדרך נס נשארה הגזירה בגדר מאורע מקומי בלבד כדלהלן:

ההגמון דמבובסקי<ref>ראה לקמן את גירסת הרבי הריי"צ ברשימה באופן שונה. וכן את גירסת ה[[שבחי הבעש"ט]] באופן שונה קצת.</ref>, הבישוף של קאמניץ, מצא כאן שעת-כושר לפגוע ביהודים, והכריח את מנהיגי יהודי פודוליה להתייצב לפניו לוויכוח פומבי עם הפראנקיסטים. עם תום הוויכוח ולאחר כמה השתמטויות נאלצו הרבנים וזקני הקהילות שבפודוליה להתייצב שוב לפניו ביום ג' חשוון תקי"ח (17 באוקטובר 1757) כדי לשמוע את פסק הדין.

למחרת היום, ד' חשוון תקי"ח, קיבל פסק הדין אישור על ידי בית המשפט האזרחי בקאמניץ. בפסק הדין נאמר, שבית הדין נענה "לצדקת תביעתם של מתנגדי התלמוד מבני הברית הישנה המבקשים את שרפת הספרים המכונים תלמוד תכף ומיד... ציווה למסור את הספרים האלה הראויים לא רק לאש חולף אלא גם לאש נצח, ליד שר הצדק [התליין] ולשרפם על המוקד לעיני כל הקהל". פסק הדין הוצא אל הפועל בו ביום.

 

מידיעות שונות עולה התמונה כי בשרפה היה ש"ס אחד שלם, שנמסר לשם כך ע"י הפראנקיסטים, ועוד גמרא בודדת ממסכת ברכות, ספר "תיקוני הזהר" וכרך של שולחן ערוך עם פירושים. היה זה מעשה סמלי בלבד של נתינת תוקף לפסק-דינו של הבישוף דמבובסקי שבו קיבל את טענותיהם של הפראנקיסטים נגד התלמוד.  

המאורע זעזע את יהדות פולין כולה, כי בינתיים נתמנה דמבובסקי לארכי-הגמון של לבוב, וצפויה הייתה סכנה שהגזירה תתפשט בפולין כולה. היהודים הכינו עצמם לדורון, תפילה ומלחמה. דורון - בהשתדלותו של שתדלן וועד ארבע ארצות, ר' ברוך מארץ יון, שהשתדל לפני המיניסטר בריהל, שהיה בעל השפעה עצומה בחצר אוגוסט השלישי מלך פולין, שהמלך יצווה על הנונציוס של האפיפיור בפולין לחקור בדבר ולחדש את המשפט. תפילה - בקביעת יום צום ותפילה בקהילות ישראל. מלחמה - ברדיפת הפראנקיסטים ביתר-שאת.

בדרך נס, בטרם חלף חודש ימים מיום שרפת התלמוד בקאמניץ לקה דמבובסקי בשבץ ולאחר שלשה ימים של ייסורים קשים מת ב[[כ"ו חשוון]] (9 בנובמבר) [[תקי"ח]]. המקורות הנוצריים אינם מוסרים שום פרטים לא על עצם שרפת התלמוד ולא על מות דמבובסקי. לעומת זאת, מקורות יהודיים מתארים בפרטי-פרטים את מעשה השריפה שנעשה תוך ביזיון גדול ליהודים ולתורתם, ובמותו של דמבובסקי לא ראו מיתה טבעית, כי לא יכלו להעלות על דעתם כי כמות כל אדם ימות מי שהרים יד על תורת ישראל לבזותה ולכלותה. הם ראו אפוא יד ה' במות הצורר והוסיפו עיטורי-אגדה לתיאור מותו, עד שקשה עתה לדעת מה מהדברים נתרחשו במציאות ומה הוא בתחום האגדה. אולם לנו יש עניין באגדה לא פחות מאשר במציאות, כי מתוכה אנו למדים לא רק מה נתרחש למעשה, אלא גם כיצד הגיבו יהודי פולין על הגזירה ועל הנס.

שריפת התלמוד בקאמניץ עוררה רוח דיכאון בין יהודי פולין. חכמים ומגידים דרשו על המאורע ומשמעותו. רבי [[ישראל חריף]] מסטנוב, מתלמידי הבעש"ט, בדברו על הצרות שאירעו לישראל בשנים שמנינן מסתיים בח' החל מחורבן בית שני, אומר:

"וגם בזמננו, שנת תקי"ח לאלף השישי, נשרפה תורתנו הקדושה בארבעה ימים לחודש מרחשוון שנת הנ"ל נשרפו כל שישה סדרים ועוד מסכת ברכות ותיקוני זוהר ואשלי רברבי [שולחן ערוך עם פירושים], מחמת המינים שבתי צבי ימ"ש [ימח שמם]".

==עלילות הדם==

"בעיר ואילאוויטש התחזתה אחת מנשות הפרנקיסטים לאשת הרב. זו הודיעה לכומר בסוד כי ראתה אותו בחברת בעלי בתים מבני הקהילה שוחט ילד נוצרי לצורך הפסח. על פי עדות זו נהרגו הרב ובעלי הבתים על קדוש השם אחרי משפט קצר, והרבנית האמתית וחמשת ילדיה עונו ביסורים קשים עד אשר התנצרו"{{מקור}}.

בראש המלחמה והוויכוח בלבוב עמדו תלמידי וחסידי הבעש"ט.

הגאון הרב [[חיים הכהן רפפורט]] שאותו האשים אחד מראש הכת אלישע שור: "חיים, הנה לך דם תחת דם, אתה התרת את דמנו, ואנחנו מאשימים אתכם בעלילות דם". עמד בראש הויכוח והנצחון בלבוב.

במכתבו של רבי אריה לייב מבולחוב מסופר שהפרנקיסטים היו כותבים את מכתביהם בהצפנה ולא הצליחו להבין את דבריהם רק תלמיד הבעש"ט רבי [[ישראל חריף]] הצליח לגלות את הצופן וכך גילו את מעלליהם.

מובא שכאשר התנצר פרנק בכה הבעש"ט, ואמר שזה דומה לקטיעת אבר מן הגוף שכל עוד האבר קשור הוא חי, ואח"כ הוא כבר חתוך.

הרבי הזכיר{{מקור}} זאת הדבר כראיה שאפילו אדם נמוך כל כך נוגע מעשיו עד שגרם להבעש"ט בכיה.

ב"שבחי הבעש"ט" מסופר מפי החסיד ר' גדליה, שפעם בערב יום-הכיפורים ראה הבעש"ט קטרוג גדול על ישראל "שיסתלק מהם תורה שבעל פה", ובשעת תפילת נעילה עלה בידו לבטל את הגזירה.

"וזה הקטיגור היה מן הכת שבתי צבי ימח שמו.

ושרף הבישוף אחד של עיר קאמניץ שני גמרות מש"ס, והרב דקהילתנו אמר, כי לקח מהמוכסין דכפר שלו ש"ס בחזקה ושילם לו עבור הש"ס והניחם על האש ובע"ה [ובעוונותינו הרבים] נשרף כולה.

ותהילה לא-ל תכף כשעמד הבישוף לפני האש ניזק, והוליכו אותו לעיר קאמניץ ולא הביאו אותו בחייו, ומת בדרך הרשע הנ"ל.

ואח"כ היה ויכוח לפני הבישוף דק"ק לבוב, אבל נפל פחד התורה עליו ולא הרשיע. והכת הרשעה הנ"ל כולם השתמדו, כי עשה להם חרפה ובזיון גדול, שגילח להם פאה אחת וחצי זקן, שיזכרו שהם לא יהודי ולא נכרי, ומחמת בושה נשתמדו".

===כ"ו תמוז כיום חג===

מופיע מכתב עם שמות הבעש"ט ותלמידיו שקיבלו על עצמם לערוך חג על הנצחון נגד הכת.

במכתבי [[הגניזה החרסונית]]<ref>נדפסו ב'[[התמים]]' חוברת ו' ועוד.</ref> מובאים כמה מכתבים המספרים על יום חג שהכריזו הבעל-שם-טוב ותלמידיו לרגל ניצחונם על כת ה'פראנקיסטים'. ביום כ"ו תמוז יום ניצחון מורנו רבי ישראל הבעל-שם-טוב, על ה'פראנקיסטים' – אנשיו של משיח השקר יעקב פרנק שר"י – בעיר לבוב.

[[הרבי]] מתייחס במכתב מדוע החג הזה אינו ידוע, ומדוע אין חוגגים אותו<ref>אגרות קודש חלק י"ט ע' פא. ימי חב"ד ע' 216.</ref>:

"במענה למכתבו... בו שואל במה שמצא נדפס בספר גנזי נסתרות... אשר קיימו עליהם לעשות מדי שנה בשנה וכו' ביום כ"ו תמוז, ושואל להטעם שאין חוגגים יום זה, ואפילו רישום יו"ט אינו ניכר.

"והנה לא שמעתי ביאור על זה, אבל מה שנראה לי הוא, שמצינו בכגון דא בקביעות יו"ט שמתברר לאחרי זמן אופן הקבלה והקביעות בזה, וזכר ורמז לדבר מלשון חז"ל, בענין נס חנוכה, לשנה אחרת קבעום (שבת כ"א:). וכיון שקבלה האמורה היתה בשנת תקי"ט, זאת אומרת שעוד קודם קיום האמור בפעם הראשונה, היתה הסתלקות הילולא של הבעש"ט ונתפרדה החבילה, וידוע מצב הרוחות אז בין תלמידיו וכו', שנראה מלכתחילה לא חלה הקבלה".

כמו כן הוכיח [[הרבי]] מסתירות בין מכתב הגניזה, שהתאריך ככל הנראה לא מדוייק<ref>הוספה לשיחות ש"פ מטות מסעי כו תמוז תשמ"ב. נדפס בהתוועדיות תשמ"ב חלק ד' עמ' 1909 בשולי הגליון.</ref>.

[[הרבי הריי"צ]] מונה את אחד הטעמים להתנגדות אצל גדולי התורה יראי השמים בליטא לתורת החסידות שהיא הייתה מחמת החשש מכתות מחודשות ביהדות דוגמת הפרנקסטים<ref>ראה ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז רשימת המאסר עם הוספות עמ' 228 https://chabadlibrary.org/books/maharyatz/sichos/680-7/11/1/228.htm</ref>.

 

שאלו את כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, אם אמת כי סעודת אחרון־של־פסח שייכת לאיזה נס שהיה אצל הבעש"ט<ref>בספרי פולין מובא שאז היה הנס ששכח את תלמודו ומשמשו וחזר לו על ידי שאמר את האל"ף בי"ת (ראה התוועדות תש"כ ?).</ref>, ואמר כי איננו יודע, רק שמע אומרים כי אז היה ניצוח רוחני על הפראנקיסטים.. כי באחש"פ אמר כי ינצחום. פעם אמרו שזו סעודת-משיח, "ויצא חוטר" [הפטורת אחש"פ]<ref>(סה"ש תרצ"ו, עמ' 140. ובס' המנהגים, על-פי לקוטי-שיחות ד, עמ' 1299, בביאור שם "משיח'ס סעודה": להעיר אשר בהפטורת אחש"פ מדובר ע"ד משיח).</ref>.

 

[[הרבי הריי"צ]] מאריך ברשימות<ref>מרשימת אדמו"ר מוהריי"צ שהודפסה בלקוטי דיבורים כ"ד טבת תיש"א (ליקוט לב). לקוטי דיבורים בלה"ק עמ' 767 ואילך.</ref> קבלה מרבותינו בקשר לפעולות הבעש"ט ושלוחיו לביטול הגזרות של שרפת התלמוד. ואת הגזרה בלבוב<ref>אף שבמקורות שהובאו לעיל, נזכר שהגזרה בלבוב הייתה על שרפת הספרים, וברשימה כותב על הגזירה לביטול "עלינו לשבח", הנה מזמן - תשי"ט, מקום - לבוב. מהאנשים  - מצד עם ישראל ר' חיים רפפורט, ומצד שונאי ישראל להבדיל הארכיבישופים דמבוסקי מיקולסקי, מסתבר שזה אותו המאורע.</ref>, הרשימה מעלה גריסא שונה ומחודשת להמאורעות ולניסי ההצלה.

 

 

ר' חיים ישראל דער טעפטר (היוצר) היה שלוחו של מורנו הבעשל שם טוב אל האריכבשוף דמבוסקי בקמיניץ-פודלסק להעיד בו אשר באם לא יבטל את גזירת שריפת התלמוד ושאר ספרי ישראל ולא יבטל את הקנס מעל יהודי קמיניץ לחזק בית תפלתם - ימות מיתה חטופה, וסגן הארכיבישוף מיקולסקי היה באותו מעמד אשר דמובוסקי ענה ליהודי: אמור למשלחך כי בז אני לו ולהפחדתו, ולראש הכומרים ציווה דמובסקי אשר יזרז את הכומרים לאסוף ספרי ישראל ולעשות במת מוקד בטבור העיר, ולשלוח רצים בכל הגליל לפרסם דבר שריפת ספרי ישראל, שונאי דתם, ואשר מכל הגליל יבואו בהמון חוגג לראות במחזה איך ינקמו בתורת שונאי דתם, ואם עד היום ההוא - יום שלישי - לא יביאו היהודים את הכסף הקנס אשר הטיל עליהם בשביל תיקון בית תפלתם, יפשטו כל הקהל על היהודים ויבוזו את כל אשר להם בבתיהם ובחנויותיהם.

 

פקודת הארכיבישוף דמבוסקי נעשתה כרגע. עשרות פשוט בבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי היהודים לאסוף את הספרים. עשרות אנשים עושים במת המוקד ועשרות אנשים מיהרו להודיע לאנשי הגליל את פקודת דמבוסקי לבוא לעיר לראות במחזה שריפת ספרי ישראל ולבוז את הון היהודים ורכושם, ועדת ישראל בעיר קאמיניץ פחדו פחד גדול ויקבעו ימי תענית, ומרבים להתפלל לה' אלוקינו כי יחלצם מצרה.

 

 

בשנת תקי"ט שלח מורנו הבש"ט נ"ע את אחד מתלמידיו הצעירים ר' משה מעשל מכפר בעזענקע עם מכתב אל תלמידו הגאון האדיר ר' [[חיים הכהן רפפורט]]..

 

מורנו הבעש"ט כתב גם עד ידי תלמידו ר' משה מעשל אל איש אחד בלבוב ור' חיים ישראל שמו וצוה אשר איש לא ידע מזה, וכאשר ימסור את המכתב - לא יהי לו שום שיח ושיג עם ר' חיים ישראל..

 

ביום החמישי בצהרים - מספר ר' משה מעשל - באתי ללבוב .. הלכתי לקיים את דבר השליחות השניה, למסור מכתב מורנו הבעש"ט לר' חיים ישראל היוצר (חיים ישראל דער טעפער) - וכשחזרתי לבית הדין מצאתי שהגאון הלך כבר לביתו. הלכתי לביתו ומסרתי לו מכתב מורנו הבעש"ט.

 

כראות הגאון את המעטפה של המכתב, עמד מלוא קומתו, ובשמעו כי הנני שלוח אליו מאת מורנו הבעש"ט למסור לו את המכתב - האירו פני קדשו ובהדרת כבוד מיוחדה קרא את האגרת הקודש. ככלותו לקרוא נאנח עמוקות, ויאמר: כל קהל עדת ישראל בלבוב ואגפיה זקוקים לרחמים גדולים על אודות הגזירה הנוראה - היה לא תיהיה - לבטל חלילה וחס אמירת "עלינו לשבח".

 

הגאון (רבי חיים רפפורט) ציווה לערוך סעודת מצוה, וכעברו שעה קלה כבר נודע מזה למקורבי הגאון ותלמידיו, וגם ראשי הקהילה ונכבדי העדה באו אל הסעודה נוסף על הקהל הגדול שנאסף, כי כל אנשי העיר היו בצער גדול על אדותו הגזירה, ובעת הסעודה הכריזו על החלטת האסיפה כי כל העדה יעמדו על נפשם ויאמרו "עלינו לשבח" שלש פעמים בכל יום, כאשר עד עתה, מבלי לשים לב אל הגזירה, ואשר יום הראשון הבא קבעו לתענית ציבור בתקיעות שופר.

ביום הששי בבוקר, הלך ר' חיים ישראל אל סגן הארכיבישוף מיקולסקי ויתרה בו כי אם לא יבטל את הגזירה - ייענש קשה. ויגע בו מיקולסקי ויגרשהו מעל פניו. וביום הראשון בירדו מעל הבימה בבית תפלתם נתקל ונפל ושבר את רגלו וידו הימנית ויתעלף מהכאב הגדול וישאוהו אל ביתו, ובהיותו מתגולל בעצמת מכאוביו, נזכר על היהודי שהיה אצלו ביום ששי שעבר, ובהתבוננו נזכר שאת היהודי הזה ראה בהיותו במיניץ-פודולסק בעת שהתרה בהארכיבישוף דמבוסקי כי יבטל את גזירת שריפה ספרי ישראל ובאם לא ישמע לו - ימות. ויצו מיקלסקי את ראש הכומרים להודיע להרב ולקהיה שהוא מבטל את גזירת קריעת "עלינו לשבח" מסידורי התפלה ואשר היהודים יתנהגו בתפלותיהם כמו עד עתה.

כרגע נתפשטה השמועה בכל העיר, וליהודי לבוב היתה אור ושמח. וישלחו שלוחים בכל הגלילל להודיע כי נתבטלה הגזירה, ומטעם הגאון (ר' חיים רפפורט) הוכרז שישימו את התענית ולתפללה ערבית ידליקו בכל בתי הכנסיות הרבה נרות כמו ביום טוב, ויתפללו בניגון המקובל מהמהר"ל מפראג - שמנגים בנימים הונראים - אבל בלי כריעה והשתחוואה על הארץ.

==תיעוד רבי יעקב עמדין==

ר' יעקב עמדין ערך ספר מיוחד בשם "ספר שימוש" ובו הביא את כל הסיפורים והאיגרות בקשר לשרפת התלמוד בקאמניץ וכן על נס מותו של הבישוף דמבובסקי מקאמניץ. בסוף הספר [שדפיו האחרונים נדפסו בשנת תקכ"ב, היינו אחרי הויכוח השני עם הפראנקיסטים בלבוב בשנת תקי"ט ולאחר שהפראנקיסטים יצאו מכלל ישראל] הוסיף חמש קריקטורות על הגזירה ועל הנס. קריקטורות אלה הן הראשונות מסוגן שנדפסו בספר עברי.וזה מה מה שכתב בשולי הציורים:

א. "ס"ק [ספרי קודש] נשרפים במצוות הכומרים".

ב. "הכומר שורף הספרים עובר במרכבתו על גשר ותשבר תחתיו, ונהפכה מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם במצולות כמו אבן".

[[קובץ:הכומר נופל למים.jpg|ממוזער|ב. "הכומר שורף הספרים עובר במרכבתו על גשר ותשבר תחתיו, ונהפכה מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם במצולות כמו אבן". מתוך [[ספר שמוש]] לר' [[יעקב עמדין]]]]

ג. "כטוב לב הבישוף ביין ויזרקו אותו החיצונים מעל כיסאו, והתגולל בחולי נופל לארץ שלושה ימים ושלושה לילות".

ד. "הבישוף לאחר מותו נעשה מזיק לכומריו ויועציו שסייעו במעשה שרפת הס"ק, נחפר מקברו ונקצץ ראשו במרה ובא אח"כ ביום עם ראשו בין זרועו והרג בהם יותר והתרה בהם שאם לא ישרפוהו במקום ששרף הס"ק, לא יישאר שום כומר בהיפרכיא שלו, על כן הוכרחו לחפרו שנית ולשרפו לסיד באותו מקום אשר שרפו ס"ק על פיו".

ה. "שני כומרים שרים אשר ראו כל מעשה ה' הנורא הלז, תקעו יד זה לזה ללכת יחדיו להתייהד, הלכו לטורקייא ונתגיירו. והם מגדולי [צ"ל: מגודלי] זקן ארוך, ושמותיהם ר' אברהם ור' יצחק".

[[קובץ:שני כמרים מתגיירים אברהם יצחק02.jpg|ממוזער|"שני כומרים שרים אשר ראו כל מעשה ה' הנורא הלז, תקעו יד זה לזה ללכת יחדיו להתייהד, הלכו לטורקייא ונתגיירו. והם מגדולי [צ"ל: מגודלי] זקן ארוך, ושמותיהם ר' אברהם ור' יצחק". מתוך [[ספר השמוש]] לר' [[יעקב עמדין]].]]

לא הסתפק ר' יעקב עמדין בזה שהדפיס ספר שלם, "ספר שימוש" על מעשה הפראנקיסטים בפודוליה ועל גזירת שרפת התלמוד בקאמניץ והנס שאירע לאחר מכן. אחת עשרה שנה לאחר הגזירה, כשבא להדפיס בבית-הדפוס שבביתו באלטונא ספר לרב סעדיה גאון, צירף בסופו סיפור המעשה בקאמניץ, כפי מה ששמע מפי ר' אברהם משאראגראד, גירסא נוספת של הדברים.