יציאת מצרים – הבדלי גרסאות

בני ישראל, נדרשו לתקן את חטאי אדם הראשון, שפגם בניצוצות הקדושה והורידם למקום טומאה. לכן בני ישראל נשלחים למצרים וסובלים שם יסורים גדולים, במשך מאתים ועשר שנים, ובעיקר במשך כשמונים שנה שאז עיקר תוקף השעבוד.

השעבוד התחיל בפה רך, בתשלום ולחץ פסיכולוגי, אך לאחר תקופה הפך השעבוד להיות שעבוד אמיתי, פיזי ופסיכולוגי, במטרה להשפיל את עם ישראל רוחנית ופיזית, במטרה להשמיד את עם ישראל, בטענה כי "פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו", ניתנו גם עבודות בלתי מתאימות לעובדים, עבודת גברים לנשים (כגון עבודות בניה) ועבודות נשים לגברים (ניקוי בתים). השעבוד כלל גם השמדות של ילדים שנקברו בעודם חיים בקירות מוות לאחר שבני ישראל לא השלימו את בנייתם, והיה גם ובעיקר רוחני, וגרם לבני ישראל להיות במדריגה רוחנית נחותה ביותר, עד שלפי דברי האר"י ז"ל הגיעו כמעט לחמישים שערי טומאה, לו היו נשארים שם ולו זמן מועט.

לאחר מכת בכורות, נכנע [[פרעה]] ל[[משה]] ו[[אהרן]] והסכים לשחרר את בני ישראל.

 

פרעה מיהר לשחררם כמה שיותר מהר, ורק ביקש מהם שילכו, ואכן, בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר מאתיים ועשר שנים לאחר ירידת יעקב אבינו ומשפחתו למצרים, בבוקר ט"ו ניסן שנת ב' תמ"ח לבריאת העולם, ומאז חוגגים את היום הזה כחג ה[[פסח]].

שמה של ארץ "[[מצרים]]", מקביל למשמעות "מיצר" וגבול; ובעבודת ה' - הגבלות על הנפש שמפריעים לה לעבוד את ה' בשחרור וללא הגבלות. ההגבלות הללו קיימות בשני אופנים: א. שה[[נפש הבהמית]] מצירה ל[[נפש האלוקית]]. ב. שהנפש האלוקית מוגבלת ביכולותיה להתעלות בקדושה (שכן אם היא תוכל לעלות ללא הגבלה, היא [[ביטול במציאות|תתבטל במציאות]]).

המשמעות של יציאת מצרים ב[[עבודת השם]] היא, הסרת המיצר והגבול. והיינו דהשכל שב[[מוח]] מאיר בלב במדות טובות בפועל ממש{{הערה|[[תבנית:היום יום/ד' שבט|היום יום ד' שבט]].}}. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'.

[[אדמו"ר הזקן]] מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת [[נפש אלוקית|נפש האלהית]] ממאסר ה[[גוף]] [[משכא דחויא]] ליכלל ביחוד [[אור אין סוף]] ברוך הוא על ידי עסק ה[[תורה]] וה[[מצוות|מצות]] בכלל.

יציאה זו מתרחשת בפרט בפרט בקבלת מלכות שמים ב[[קריאת שמע]] שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש, באמרו {{ציטוטון|ה' אלהינו [[ה' אחד]]}}. וזאת על פי המבואר בספר התניא כי המילה '''אלהינו''' הנאמרת ב[[שמע ישראל]] הוא על דרך הנאמר על [[אברהם אבינו]] "אלהי אברהם" וכו', שמשמעותה היא לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד [[אור אין סוף]] ב"ה. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע וגו', אבל אנחנו - בני ישראל - [[ירושה]] ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך המיוחדים במהותו ו[[עצמותו]] יתברך בתכלית היחוד, והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול{{הערה|בספר התניא מובא כאן: כמו שכתוב ב[[זוהר]] הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והווה ליה לומר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב].}} ובכך נתן לנו את האפשרות ליבטל ביחודו יתברך, ולזה אין מונע לנו מ[[דביקות]] ה[[נפש]] ביחודו ואורו יתברך אלא ה[[רצון]] שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר {{ציטוטון|ה' אלהינו [[ה' אחד]]}}, הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים.

תורת החסידות נמשלה ליציאת מצרים. אך מעלה יתירה בה: יציאת מצרים הוא ענין של שבירה ועזיבה ולכן הלכו ממצרים. יציאת מצרים של חסידות הוא בירור ותיקון, יציאה ממצרים וגבולים של עולם, אבל בתוך העולם. זאת אומרת, בתוך העולם צריכים להיות ביציאה ממיצר וגבול של העולם. להוריד את המיצר וגבול ולהפנים ("דערהערן") את האמת, שהעולם עצמו הוא באמת טוב, כיון שזהו הרי רצונו יתברך, זהו על ידי [[עבודת ה'|עבודה]] של חסידות{{הערה|[[תבנית:היום יום/ה' טבת|היום יום כ"ה טבת]]}}.

ב[[יציאת מצרים]] של [[חסידות]], ישנו ה[[מצווה]] של סיפור יציאת מצרים, לספר סיפורים [[חסיד]]יים ולהפנים את הסיפור ב[[פנימיות]] דפנימיות. צריכים לדעת שכל סיפור הוא הוראה בחיים. כל סיפור צריך להביא [[מידה]] טובה ו[[חיות]] פנימי בהידור מצווה ולהפנים את דרכי הנועם של [[תורת החסידות]]{{הערה|[[תבנית:היום יום/כ"ט מנחם אב|היום יום כ"ו מנחם אב]]}}.