גזירת הקנטוניסטים: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
ברכת הגאולה (שיחה | תרומות) |
||
| (7 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 37: | שורה 37: | ||
על פי הפקודת הממשלתית, חלה חובת הגיוס על הנהלת הקהילות ביישובים היהודיים, והם היו צריכים לגייס את הנערים היהודים, ולשלוח לצבא הרוסי את המכסה שנקבעה לאותה קהילה. | על פי הפקודת הממשלתית, חלה חובת הגיוס על הנהלת הקהילות ביישובים היהודיים, והם היו צריכים לגייס את הנערים היהודים, ולשלוח לצבא הרוסי את המכסה שנקבעה לאותה קהילה. | ||
מכיון שההורים היהודים התנגדו לשלוח את בניהם לצבא, והחביאו אותם במועדי הגיוס, הוצרכו ראשי הקהילה לחטוף ילדים יהודיים, על מנת להשלים את מכסת המתגייסים. לצורך כך שכרה הקהילה אנשים מתוך הקהילה (שכונו בשם 'חאפערים'), שתפקידם היה לחטוף ילדים נגד רצון הוריהם, ולהמציא אותם לידי הצבא הרוסי. כאשר לא הצליחו החוטפים להניח את ידם על נערים צעירים המיועדים לגיוס, היו חוטפים ומוסרים לשלטונות גם ילדים מתחת ל-12, ומצהירים שהינם בגיל מבוגר יותר. על מנת שלא לפגוע בתרומתם של אנשיה העשירים של הקהילה היהודית, הורו ראשי הקהילה במקומות רבים לחוטפים ששכרו לא לחטוף את בניהם של העשירים ובעלי המעמד. | מכיון שההורים היהודים התנגדו לשלוח את בניהם לצבא, והחביאו אותם במועדי הגיוס, הוצרכו ראשי הקהילה לחטוף ילדים יהודיים, על מנת להשלים את מכסת המתגייסים. לצורך כך שכרה הקהילה אנשים מתוך הקהילה (שכונו בשם 'חאפערים'="תפסנים" ביידיש מזרחית), שתפקידם היה לחטוף ילדים נגד רצון הוריהם, ולהמציא אותם לידי הצבא הרוסי. כאשר לא הצליחו החוטפים להניח את ידם על נערים צעירים המיועדים לגיוס, היו חוטפים ומוסרים לשלטונות גם ילדים מתחת ל-12, ומצהירים שהינם בגיל מבוגר יותר. על מנת שלא לפגוע בתרומתם של אנשיה העשירים של הקהילה היהודית, הורו ראשי הקהילה במקומות רבים לחוטפים ששכרו לא לחטוף את בניהם של העשירים ובעלי המעמד. | ||
בנוסף לכך, השתמשו ראשי הקהילה בפקודה זו על מנת להרחיק מהקהילה נערים לא רצויים, שהזיקו לקהילה. | בנוסף לכך, השתמשו ראשי הקהילה בפקודה זו על מנת להרחיק מהקהילה נערים לא רצויים, שהזיקו לקהילה. | ||
פעילות החוטפים הייתה מנוגדת לדעת של הרבנים, ובראשם רבותינו נשיאנו. הרב אליהו שיק במהלך ביקורו בעיר הורודנו פעל להברחתם של הילדים החטופים מבית הקהילה, ופסק שהחוטפים חייבים מיתה מדין "וגנב איש ומכרו"{{הערה|[[ספר שמות]], פרק כ"א, פסוק ט"ז.}}{{הערה|פישמן מימון, שרי המאה, חלק ד', עמ' 247.}}. בעיירה אושיץ, נרצחו שני "מוסרים" שהלשינו לשלטונות על החבאתם של הילדים, על ידי הקהילה המקומית, לאחר | פעילות החוטפים הייתה מנוגדת לדעת של הרבנים, ובראשם רבותינו נשיאנו. הרב אליהו שיק במהלך ביקורו בעיר הורודנו פעל להברחתם של הילדים החטופים מבית הקהילה, ופסק שהחוטפים חייבים מיתה מדין "וגנב איש ומכרו"{{הערה|[[ספר שמות]], פרק כ"א, פסוק ט"ז.}}{{הערה|פישמן מימון, שרי המאה, חלק ד', עמ' 247.}}. בעיירה אושיץ, נרצחו שני "מוסרים" שהלשינו לשלטונות על החבאתם של הילדים, על ידי הקהילה המקומית, לאחר ש[[רבי ישראל מרוז'ין ]] פסק כי יש להם דין מוות. לאחר הרצח, נעצרו שמונים יהודים מהקהילה על ידי השלטונות, ומתוכם עשרים נרצחו באשמת רצח{{הערה|מנדלוביץ', קנטוניסטים, עמ' 93.}}. | ||
===הפטורים מהגזירה=== | ===הפטורים מהגזירה=== | ||
| שורה 122: | שורה 122: | ||
*מנחם מענדל ברונפמן, '''קדושי פערם''', שבועון כפר חב"ד גליון 1979 עמוד 105 | *מנחם מענדל ברונפמן, '''קדושי פערם''', שבועון כפר חב"ד גליון 1979 עמוד 105 | ||
*זלמן רודרמן, '''אורות באפילה''' | *זלמן רודרמן, '''אורות באפילה''' | ||
* הרב אברהם אלאשוילי, מנחם ברונפמן, '''[[חיים גראביצר]]''' הוצאת מכון הספר תשפ"ב, הערות בסוף הספר למקורות הלכתיים בעניין התערבות הרבנים | |||
==קישורים חיצוניים== | ==קישורים חיצוניים== | ||
גרסה אחרונה מ־13:18, 30 באוקטובר 2024
גזירת הקנטוניסטים (תקפ"ז - כ"ה באב תרט"ז, 1856 - 1827) הוא כינוי למוסד שהתקיים ברוסיה הצארית, שכלל גיוס כפוי של ילדים וצעירים בני הקהילות היהודיות ברוסיה. מוסד זה התקיים כחלק ממדיניות שמטרתה השפעה על אוכלוסיית היהודים, באמצעות 'חינוכו מחדש' של הדור הצעיר והמרת דתם של הילדים המגוייסים בכפייה. החיילים היהודים שגויסו באופן זה לצבא הצאר כונו חיילי ניקולאי[1].
הרקע לגזירה[עריכה | עריכת קוד מקור]
עד שנת תקפ"ז, חובת השירות הצבאי הייתה על נערים צעירים מגיל 18 ומעלה, ללא הבדלי דת וגזע. נערים שרצו לפטור את עצמם מחובת השירות הצבאי, היו צריכים להגיע ללשכת הגיוס ולהוכיח שאינם יכולים לשרת בצבא, או לפטור את עצמם משירות תמורת תשלום של 500 רובל.
כבר לפני שהחלה הגזירה, היו קיימות מסגרות חינוך לקטינים במחנות הצבא הרוסי, שנקראו בשם 'קנטונים'[2], ומשפחות רבות התאמצו לשלוח לשם את ילדיהם, על מנת להגדיל את סיכוייהם לעלות בסולם הדרגות הצבאי, ולקדם אותם למשרות קצונה.
כאשר הצאר הרוסי ניקולאי (הראשון) עלה לשלטון, החליט להנהיג סדרים חדשים במדינה, ולחנך קבוצות טעונות טיפוח. בין קבוצות האוכלוסייה הרוסית שהיו בעייתיות בעיני ממשל הצאר, הייתה האוכלוסייה היהודית.
לצורך חינוכם מחדש של קבוצות אוכלוסייה אלו, הוא החליט לגייס בכפייה נערים יהודיים צעירים, להטביל אותם לנצרות, להעניק להם חינוך צבאי נוצרי, מתוך מטרה שבגמר תקופת השירות הם יחזרו ויתערו בקהילות היהודיות, ויגרמו להם לשנות את תפיסת עולמם.
המאמצים לביטול הגזירה[עריכה | עריכת קוד מקור]
כשנודע לקהילה היהודית על החקיקה המיועדת, נעשו מאמצים בינלאומיים[3] והופעלו לחצים כבדים על כל מקבלי ההחלטות, ואף שולמו סכומי עתק כשוחד.
הרבנים התייחסו לגזירה בחומרה רבה, ובקהילות רבות הורו הרבנים לאנשי הקהילה לחסוך 75 אחוז מהוצאותיהם, על מנת לשלוח לקופה המרכזית של העוסקים בביטול הגזירה.
לאחר מאמצים מרובים, נאספו 200,000 רובל לקופה זו, וחלקם הגדול הועבר לידי הסנאטור נובוסצלב שהיה אחראי על החקיקה, אך בסופו של דבר למרות כל המאמצים הצאר עקף את מערכת החקיקה המקובלת, והחליט באופן חסר תקדים להתערב באופן אישי ולתת את הפקודה על גיוס היהודים בעל כרחם.
גזירת הקנטוניסטים[עריכה | עריכת קוד מקור]
תיאור נסיון להטביל קנטוניסטים לנצרות
|
|---|
|
מתוך מה שראיתי (זכרונות יחזקאל קוטיק) - כרך א פרק ט:
|
בתחילת הקיץ של שנת תקפ"ז, פירסם הממשל הרוסי את גזירתו החדשה של הצאר[4], המחייבת צעירים יהודיים להתגייס לצבא הצאר.
יחד עם גזירת הגיוס, שהתפרסמה בתחילת הקיץ של שנת תקפ"ז, אישר הצר ניקולאי לגייס ילדים החל מגיל 12, והאריך את תקופת השירות של החיילים הקנטוניסטים עד גיל 43 (חייל שגוייס בגיל 12, היה מחוייב לשרת 31 שנה בצבא הצארי).
בתחילה לא חויבו הילדים שהתגייסו להתנצר ואף הובטח להם כי הם יורשו לקיים את דתם, אולם לאחר מכן החל משנת תר"ג, בעקבות הוראה מהצאר ניקולאי, הופעל לחץ כבד על הילדים להיטבל לנצרות ואלו שמרדו ולא הסכימו נענשו בעונשים קשים[5], והופלו מבין החיילים[6]. במקביל להתעללות בילדים שסירבו, הוענק כתמריץ מענקים והקלות בעונשים לאלו שהסכימו לכך[7].
לאורך שנות קיומה של הגזירה, חלו תמורות רבות בחיובי הקהילה וההתגייסות, עד שבשנת תרט"ז בכ"ה מנחם אב בוטלה הגזירה בפקודת הצאר אלכסנדר השני.
החוטפים[עריכה | עריכת קוד מקור]
על פי הפקודת הממשלתית, חלה חובת הגיוס על הנהלת הקהילות ביישובים היהודיים, והם היו צריכים לגייס את הנערים היהודים, ולשלוח לצבא הרוסי את המכסה שנקבעה לאותה קהילה.
מכיון שההורים היהודים התנגדו לשלוח את בניהם לצבא, והחביאו אותם במועדי הגיוס, הוצרכו ראשי הקהילה לחטוף ילדים יהודיים, על מנת להשלים את מכסת המתגייסים. לצורך כך שכרה הקהילה אנשים מתוך הקהילה (שכונו בשם 'חאפערים'="תפסנים" ביידיש מזרחית), שתפקידם היה לחטוף ילדים נגד רצון הוריהם, ולהמציא אותם לידי הצבא הרוסי. כאשר לא הצליחו החוטפים להניח את ידם על נערים צעירים המיועדים לגיוס, היו חוטפים ומוסרים לשלטונות גם ילדים מתחת ל-12, ומצהירים שהינם בגיל מבוגר יותר. על מנת שלא לפגוע בתרומתם של אנשיה העשירים של הקהילה היהודית, הורו ראשי הקהילה במקומות רבים לחוטפים ששכרו לא לחטוף את בניהם של העשירים ובעלי המעמד.
בנוסף לכך, השתמשו ראשי הקהילה בפקודה זו על מנת להרחיק מהקהילה נערים לא רצויים, שהזיקו לקהילה.
פעילות החוטפים הייתה מנוגדת לדעת של הרבנים, ובראשם רבותינו נשיאנו. הרב אליהו שיק במהלך ביקורו בעיר הורודנו פעל להברחתם של הילדים החטופים מבית הקהילה, ופסק שהחוטפים חייבים מיתה מדין "וגנב איש ומכרו"[8][9]. בעיירה אושיץ, נרצחו שני "מוסרים" שהלשינו לשלטונות על החבאתם של הילדים, על ידי הקהילה המקומית, לאחר שרבי ישראל מרוז'ין פסק כי יש להם דין מוות. לאחר הרצח, נעצרו שמונים יהודים מהקהילה על ידי השלטונות, ומתוכם עשרים נרצחו באשמת רצח[10].
הפטורים מהגזירה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בתקנון המפורט של פקודת הצאר, מופיעים מספר פטורים מהגיוס:
- סוחרים משלמי מס.
- רבנים בעלי תעודה מוכרת ('רבנים מטעם').
- סטודנטים במוסדות ממלכתיים.
על פי רוב, הסעיפים הנזכרים הפוטרים מגיוס, אינם רלוונטיים לצעירים בני 12–18.
זכויות הקנטוניסטים[עריכה | עריכת קוד מקור]
הממשלה הרוסית העניקה פריבילגיות רבות לחיילים הקנטוניסטים שסיימו את שירותם הצבאי, והתירה להם לעסוק במסחר, לגור בערים מחוץ לתחום המושב, ולהנות משירותים ממשלתיים נוספים, שיהודים אחרים לא זכו להנות מהם.
התייחסות רבותינו נשיאינו[עריכה | עריכת קוד מקור]
אדמו"ר האמצעי[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגזירה החלה בתקופת נשיאותו של אדמו"ר האמצעי, אך עד שהיא התפרסמה והחלה בפועל, הסתלק אדמו"ר האמצעי, ולא הספיק לבצע פעולות ממשיות לביטול הגזירה ולהסרת האיום על החינוך היהודי של ילדי ישראל, מלבד נסיעה לציונו של אדמו"ר הזקן בהאדיטש, שם השתטח על ציון אביו והתפלל לביטול הגזירה.
בתחילת חודש כסלו תקפ"ח בשבוע שלפני הסתלקותו, אמר מאמר חסידות שעסק בענין "להבין עניין לקיחת אנשי חיל מישראל ביד נוכרים"[11], וביאר כיצד ייתכן שההשגחה האלוקית תזמן לאדם מכשולים בדרכו בקיום התורה והמצוות.
קודם לאמירת המאמר התבטא: "אני ידעתי זה עוד שבע שנים מקודם כשהייתי על קבר אאמו"ר שראיתי אז קטרוג גדול על בחורי שונאי ישראל (בסוד שבע יפול צדיק וקם הגזירה), ונשברה רוחי בקרבי כי הבנתי וידעתי שבוודאי יהיה זה במשך הזמן, ואחר כך בעת חתונת בתי נתקבצו אלי אנשים רבים זקנים ונערים יודעים ומבינים לשמוע דא"ח, והייתי שמח בהם שמחה גדולה מאוד עד אור הבוקר, וכסבור הייתי שנתבטלה הגזירה; ואחר כך כשהלכתי להתנמנם קצת בא אלי אאמו"ר ויאמר לי: מה אתה שמח בנערים הללו שנתקבצו אליך, האם לא ידעת מהקטרוג שהולך ומתגבר? ותיכף נשברה רוחי בקרבי, שבוודאי הוא מלקיחת בני ישראל לאנשי חיל.".
במאמר זה מבאר, שדווקא כאשר ישנן גזירות, ואף-על-פי-כן מקיים היהודי את המצוות במסירות-נפש, הרי ישנו בשמים יוקר נעלה לאותן מצוות מועטות שמצליח לקיים למרות כל הנסיונות, ועד שבשביל זה כדאי כל הגזירות, ואפילו כדאיות כל המצוות הרבות שהוא מפסיד, מצד גודל הנחת-רוח שישנו בשמים מקיום מצוות אלו הנעשות מתוך מסירות-נפש[12].
אדמו"ר ה'צמח צדק'[עריכה | עריכת קוד מקור]
חברת תחיית המתים[עריכה | עריכת קוד מקור]
כאשר החלה הגזירה, וראשי הקהילות לא הצליחו לבטל את רוע הגזירה באמצעים דיפלומטיים, הקים אדמו"ר הצמח צדק ועד מיוחד לטפל בגזירה, שנשא את השם 'חברת תחיים המתים'[13].
ועד זה פעל במספר מישורים מקבילים:
- הפחתת מכסת האנשים שדרש הצבא הרוסי, על ידי פדייתם בכסף.
- שחרור הילדים החטופים על ידי נתינת שוחד לשומרים.
- שיחרור הילדים על ידי רישומם בפנקסי הצבא כמתים.
- שליחת אנשים אל מקומות הכינוס של הילדים החטופים על מנת לעודדם ולחזקם שישארו נאמנים לשמירת תורה ומצוות.
- הטבעת החוטפים במקוה, מדין 'מוסר'.
בראש 'חברת תחיית המתים' עמד הרב איסר בער גילרסון (הרב ממאלינסק).
בין העוסקים בהצלת הילדים החטופים, היה הרב חיים יהושע מקאליסק, שהיה סוחר בקאזאן, והצליח להתיידד עם אנשי המקום, ובמשך שמונה שנים עסק בהצלת הילדים והצליח לפדות מאות ילדים יהודיים, עד שהצליחו לעלות על עקבותיו באמצעות סוחר יהודי מפלך וואהלין שהתחזה לידידו, והצליח להפליל אותו ולשים אותו במאסר[14].
הממשלה הרוסית חששה מפעילותו של הצמח צדק, והציבה במקום מושבו בעיירה ליובאוויטש פקיד ממשלתי בעל דרגה גבוהה, על מנת שיעקוב אחרי מעשיו של הצמח צדק והבאים אליו, וימסור דו"ח מפורט לממשל הרוסי.
בשנת תר"ב נודעו פעולותיו של הצמח צדק לנציב מחוז ויטבסק, ויחד הם התייעצו להביאו לויכוח בפטרבורג, על מנת להפילו בלשונו, ולעשותו מורד במלכות.
בעקבות כך התקיימה ועידת הרבנים בשנת תר"ג, במהלכה נאסר הצמח צדק 22 פעמים, אך עמד בתוקף על עקרונותיו, והמשיך בפעולותיו הכלליות להצלת ילדי ישראל.
הקנטוניסטים שניצלו בעקבות פעילותו העניפה של ה'צמח צדק', רכשו כתרים מפוארים לספרי התורה בבית מדרשו של הרבי בליובאוויטש[15].
קירוב החיילים היהודים[עריכה | עריכת קוד מקור]
במקביל לפעולות שנעשו על ידי חברת תחיית המתים שהקים, פעל אדמו"ר ה'צמח צדק' בעצמו לקרב את החיילים הקנטוניסטים, ולקרב אותם ככל האפשרי, ולהרעיף עליהם חיבה.
כאשר ביקר בפטרבורג בועידת הרבנים שהתקיימה בשנת תר"ג, ביקשו החיילים הקנטוניסטים ששהו במחנה הצבאי הסמוך לפטרבורג, שהצמח צדק יבוא לנאום בפניהם, והוא אכן הגיע באישור מפקדי הצבא, ונשא בפניהם דברי התעוררות.
נאומו הותיר רושם עמוק על החיילים, והם ביקשו מספר פעמים נוספות שיגיע לנאום בפניהם. דבר זה גרם שהממשל הרוסי ירחיק את הצמח צדק מפטרבורג, על מנת למנוע את המשך השפעתו על החיילים[16].
תשובות הלכתיות בקשר עם הגזירה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגזירה עוררה מספר דיונים הלכתיים, בקשר עם מהותם של החוטפים, החיוב למסור את המחויב לצבא על פי פקודת הממשלה (כיון שכאשר היו מחביאים נער המחוייב לעבודת הצבא, הקהילה הייתה שולחת ילד אחר במקומו), היתר תשלום כופר להנהלת הקהילה, ועוד.
בספר השו"ת של אדמו"ר הצמח צדק, נידונו מספר שאלות הנוגעות לדינים אלו[17], אך הם נכתבו ברמזים ובסימנים מאימת הצנזורה הרוסית.
אדמו"ר המהר"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]
למרות שהגזירה התבטלה כבר בימיו של אדמו"ר הצמח צדק, החיילים הקנטוניסטים שגויסו קודם לכן נשארו לשרת בצבא עד סיום תקופת השירות, והיה צורך לדאוג לכך שהצבא יאפשר להם שמירת תורה ומצוות כרצונם, ולא יכפה עליהם לקבל את הדת הנוצרית.
במקביל, ברחבי רוסיה התהוו קהילות יהודיות גדולות של חיילים קנטוניסטים שהיו שלימים באמונתם, אך גדלו כל ימיהם בצבא הרוסי ולא ידעו קרוא וכתוב, ובקושי ידעו מהם הדברים הבסיסים הנדרשים מיהודי שומר תורה ומצוות.
הבעיה העיקרית בכך הייתה, שלקנטוניסטים התאפשר לגור גם מחוץ לתחום המושב של היהודים, ולרבנים לא התאפשרה גישה חופשית אליהם, והקהילות של החיילים הקנטוניסטים היו מרוחקות ומנותקות מהמרכזים היהודיים.
אדמו"ר המהר"ש עסק רבות עם שליחת שלוחי מיוחדים לקהילות אלו, ושיכנע סוחרים המוכרים מטעם הממשל הרוסי להתיישב בקהילות הקנטוניסטים, ולפעול עמם בלימוד תורה וקיום מצוות מעשיות[18].
התבטלות הגזירה[עריכה | עריכת קוד מקור]
תוכניתו העיקרית של הצאר הייתה 'חינוכם מחדש' של יהודי רוסיה, אך הדבר לא הניב את התוצאות הרצויות, וגרם רק התמרדות יהודית נגד הממשלה הרוסית, ולפירוק הקהילות היהודיות.
בשל כך[19], בכ"ה מנחם אב תרט"ו בוטלה גזירת הקנטוניסטים בפקודת אלכסנדר השני[20], ו'חברת תחיית המתים' הפסיקה את פעולתה.
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- מנחם מענדל ברונפמן, קדושי פערם, שבועון כפר חב"ד גליון 1979 עמוד 105
- זלמן רודרמן, אורות באפילה
- הרב אברהם אלאשוילי, מנחם ברונפמן, חיים גראביצר הוצאת מכון הספר תשפ"ב, הערות בסוף הספר למקורות הלכתיים בעניין התערבות הרבנים
קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- הרב יוסף מנדלוביץ', הקנטוניסטים - נערים יהודיים במוסדות הצבא הרוסי, הוצאת ארז, תש"ע, באתר אוצר החכמה.
- נבואתו של אדמו"ר הזקן - כתבתו של אברהם יעקובסון, שבועון בית משיח גליון 308, עמוד 32.
- סיפורי גבורה מחיי הקנטוניסטים ברוסיה - ירחון 'בית יעקב' גליון 40.
- הרבי והחיילים - פעולות הצמח צדק לביטול גזירת הקנטוניסטים בתוך קובץ 'בכסה ליום חגנו' בהוצאת ועד חיילי בית דוד, ראש השנה תשע"ז
- הצמח צדק במנין הקנטוניסטים ביום כיפור, חב"ד אורג
- שמחת תורה אצל הקנטוניסטים, חב"ד אורג
- [benyehuda.org/read/11979 בפרק ט, תיאור ממקור ראשון מאת ר' יחזקאל קוטיק על הגזרה]
קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]
הערות שוליים
- ↑ ברוסית: Николаевские солдаты.
- ↑ על פי יוסף מנדלביץ', מילה זו לקוחה בהשאלה מצרפתית, מלשון 'אזור'.
- ↑ מנדלוביץ, קנטוניסיטים, עמ' 90 - 92.
- ↑ באיגרת של אדמו"ר הזקן לחסיד ר' משה מייזליש, אודות רצונו שממשלת רוסיה תנצח במלחמת רוסיה-צרפת, ניבא אדמו"ר הזקן את גזירת הקנטוניסטים: "וזה לכם האות שבקרב הימים יוטל מחמד עיניכם, ויתחילו ליקח אנשי חיל מאחינו בני ישראל" (אגרות קודש של אדמו"ר הזקן, חלק א', עמוד קנא).
- ↑ מנדלוביץ', קנטוניסטים, עמ' 187.
- ↑ מנדלוביץ', קנטוניסטים, עמ' 117.
- ↑ מנדלוביץ', קנטוניסטים, עמ' 194.
- ↑ ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ט"ז.
- ↑ פישמן מימון, שרי המאה, חלק ד', עמ' 247.
- ↑ מנדלוביץ', קנטוניסטים, עמ' 93.
- ↑ נדפס בספר 'מאמרי אדמו"ר האמצעי - קונטרסים', עמוד רסג ואילך. צילום דפי המאמר באתר 'היברו בוקס'.
- ↑ ראו גם תורת מנחם תשי"ד, כרך ב' עמוד 135.
- ↑ בשנת תקצ"ד התקיימה אסיפה חשאית של גדולי חסידי הצמח צדק, ובמהלכה טענו החסידים שאינו צריך להתערב בזה, כי הוא יהיה נתון בסכנה גדולה. באותה אסיפה, הוכיח הצמח צדק בראיות ברורות כי על פי הלכה כל אחד ואחת מישראל שיש ביכולתו להציל ילדי ישראל משמד - מחוייב הוא בזה על פי דין.
- ↑ בעקבות מאסרו, כתב אדמו"ר הצמח צדק לא' מהחסידים בשם זאב וולף (נדפס באגרות קודש לאדמו"ר הצמח צדק ח"א, עמ' שלט), בו ביקש ממנו לעשות את כל ההשתדלות שיש בידו להציל אותו מגזר דין מוות, ולפדות אותו בכל מחיר.
- ↑ כאשר ר' שניאור זלמן גוראריה רכש כתר עבור הספר הראשון של ספרי התורה לילדי ישראל, והראה אותו לרבנית חיה מושקא בהוראתו של הרבי, התבטאה הרבנית כי כתר זה הינו בדומה לכתרים שרכשו הקנטוניסטים ('בכל ביתי נאמן הוא', פרק 'ידא אריכתא').
- ↑ נאומיו של הצמח צדק בפני החיילים הותירו רושם לאורך זמן, וכאשר הצאר הרוסי ביקר במחנה והורה לחיילים להמיר את דתם, הם מסרו את נפשם וקפצו למים במסירות נפש על מנת שלא להמיר את דתם.
- ↑ שו"ת צמח צדק, יורה דעה סימנים צ-צב.
- ↑ לאחד הסוחרים שהתיישב בעיר ולדימיר בה היה קיבוץ גדול של יהודים, אמר אדמו"ר המהר"ש: "יש לך טעות, לא לצורך פרנסה גשמית הביאך השם יתברך לוולדימיר.. השם יתברך העביר אותך מפאלאצק לוולדימיר והביאך אל בין קנטוניסטים וחיילי ניקולאי כדי שתפעל עמם משהו ביהדות.. יהודי שסובר שהשם יתברך מנהיג סביבו אנשים ממקום למקום לצורך פרנסה, הוא מקטני אמונה". (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ, חלק ז' עמוד כא).
- ↑ בנוסף לכך, באותם שנים (תרי"ג-תרט"ז) התנהלה 'מלחמת קרים' בין האימפריה הרוסית לאימפריה הצרפתית והבריטית, ורוב המשאבים והמאמצים של צבא רוסיה הופנו למאמץ המלחמתי, מבלי יכולת לעסוק בגיוס החיילים הקנטוניסטים.
- ↑ בירחון שיחות לנוער התפרסם סיפורו של חייל יהודי שהתחבב על ידי הצאר, והועלה על ידו מדרגה לדרגה, עד שהגיע לתפקיד בכיר מאוד במשמר המלכותי. כאשר נודע לפתע לצאר על היותו של החייל יהודי - הפעיל עליו מסכת לחצים ושכנע אותו להתנצר, כשהוא מבטיח לו כסף רב עושר וכבוד. בתחילה החייל הסכים, אך ברגע האחרון של טקס הטבלתו לנצרות התחרט, וקפץ למים במסירות נפש. מעשה זה שהתרחש על ידי חייל יהודי שהיה בעל היכרות אישית עם הצאר, והובטחו לו כל מנעמי העולם, גרם לצאר להבין שאין ביכולתו להפריד את היהודים מאמונתם, ובעקבות המקרה התבטלה הגזירה.