שינויים

{{אין תמונה}}ישיבת '''תומכי תמימים וילנה''' הוקמה פעמיים: בפעם הראשונה בהתעוררות חסידי חב"ד בעיר, ובפרוץ [[מלחמת העולם השניה השנייה]] הוקמה בשנית על ידי [[אדמו"ר הריי"צ]].

מיד עם יציאת אדמו"ר הריי"צ מברית המועצות ביקשו ממנו אנ"ש ב[[ורשה]] שיבוא להשתקע שם, אך הרבי השיב שהדבר אינו אפשרי מפני סיבות שונות והתיישב ב[[ריגא]] שבלטביה. בנר א' ד[[חנוכה]] הודיע הרבי שברצונו לבוא לבקר ("בערך לא קודם מחודש שבט") בורשה בוורשה וסביבותיה, ומאז החלו ההכנות לנסיעה. כששמעו זאת קהילת חב"ד בוילנא, ביקשו מהרבי שיעצור בדרכו חזרה מורשה לביתו בריגא בעירם ("בכלל למען הרים קרן אור החסידות . . ובפרט לחזוק מצב ישיבתנו הקדושה"). בפועל נסע הרבי לבקר בורשה בוורשה ב[[כ"ח שבט]], ושהה שם כשבועיים, ולאחר פורים קיים את בקשתם ועצר למספר ימים בעיר.

בשנת [[תרצ"א]] חל [[י"ב תמוז]] - חג הגאולה של אדמו"ר הריי"צ - בשבת, ולשבת מיוחדת זו הגיע הרבי לשבות בורשהבוורשה. לשבת מיוחדת זו הגיעו תלמידי ישיבות וילנה ו[[לודז']], ולאחר השבת קיבל הרבי את התלמידים ל[[יחידות]].

לאחר [[עשרת ימי תשובה|הימים הנוראים]] בשנת [[תרצ"ה]] קיבל מכתב מאדמו"ר הריי"צ המורה לו ללכת באופן מיידי לישיבה בוילנא ולשמש שם כרב ומנהל, הרב אושפאל שימש כראש הישיבה עד פרוץ [[מלחמת העולם השניההשנייה]] בחודש [[אלול]] [[תרצ"ט]], אז נסגה הישיבה והתלמידים שולחו למקומותיהם.

כפי שנזכר לעיל, עם פרוץ [[מלחמת העולם השניההשנייה]] שולחו תלמידי התמימים בוילנה לבתיהם.

במלחמת העולם השניה השנייה כבשה [[רוסיה]] חלקים נרחבים מ[[ליטא]], אך העיר וילנה עדיין הייתה בידי ממשלת ליטא העצמאית. לאור העובדה שהעיר לא הייתה נתונה בשליטת רוסיה ואף לא בשליטת גרמניה הורה אדמו"ר הריי"צ לתמימים שבאיזור ורשה ואטוואצק המופצצות לברוח לוילנה ולהקים שם את הישיבה מחדש. לישיבה הגיעו התמימים מורשה בקבוצות קטנות ואף כיחידים כיון שהיו צריכים להבריח 2 גבולות: בתחילה היו צריכים להבריח את הגבול שבין [[גרמניה]] ו[[רוסיה]], ולאחר מכן את הגבול שבין רוסיה וליטא. במשך כמעט שנה המשיך הרבי ועודד את כלל תלמידי התמימים להבריח את הגבול לוילנה - עד שבחג השבועות כבשו הרוסים גם את וילנה והכניסה לעיר נעשתה כבלתי אפשרי. עד [[חודש כסלו]] הצליחו להגיע לישיבה כעשרים בחורים. בשיא תפארתה מנתה הישיבה עשרות רבות של בחורים ויכול להיות אף יותר מכך (כיון שאין על סיום התקופה המאושרת בישיבה עדויות). רובם אכן ניצלו בסופו של דבר מהשואה האיומה.