שינויים

[[קובץ:מקווה חבד במדינת מונטנה, ארצות הברית.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[מקווה חב"ד|מקווה טהרה על פי שיטת חב"ד]] במדינת מונטנה ב[[ארצות הברית]]]]{{פירוש נוסף|נוכחי=מושג הכללי '''מקווה'''}}'''מקווה''', הוא מאגר של מים שאינם שאובים, שאדם יכול לטבול בהם כולו, בכדי להיטהר ממצבי טומאה שונים. הלכות מקוה מובאות בהלכות מקוואות בשו"ע יורה דעהשעל ידי הטבילה בו האדם נטהר מטומאתו, סימנים רא-רב(אם כי בחלק מהטומאות נדרשות פעולות נוספות מלבד הטבילה).

*נדה לאחר ימי נידתה טובלת במי מקווה ונטהרת ומותרת לבעלה.*מי שראה קרי - אמנם לפי המובא בשו"ע או"ח ב[[שולחן ערוך]]{{הערה|אורח חיים סימן פח }} בטלה תקנת עזרא , אך מובא בגמרא בברכות {{הערה|פרק מי שמתו.}} שכל המקפיד בטבילה זו מאריכים ימיו ושנותיו .*זב.*טבילה לגרות .

עזרא תיקן שאדם טמא לא יוכל ללמוד [[תורה ]] עד שיטבול במקווה. תקנה זו התבטלה מכיוון שציבור הלומדים לא היה יכול לעמוד בהשלא התפשטה ברוב הציבור. עם זאת גדולי האדמו"רים הורו שכן לטבול ומספרים על אחד שבא [[אברהם חיים נאה|להגרא"ח נאה ]] ואמר לו "הרי אמרו דברי תורה אינם מקבלים טומאה" ענה לו הגרא"ח "כן, אך השאלה היא האם אדם טמא יוכל לקבל דברי תורה". == דיני המקווה ==[[קובץ:מקוה הארי.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למקוה האר"י בצפת]]בתורה נאמר:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אך מעין ובור מקוה - מים יהיה טהור|מקור=ויקרא יא, לו.}}. מפסוק זה למדו רבותינו שאי אפשר לטבול במים שאובים - מים שהקוותם למקום אחד נעשתה בידי אדם, אלא דווקא במים שנקוו למקום אחד באופן אחד: "מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים"{{הערה|1=ספרא, פרשת שמיני פרשה ט, א}}. מים אלו מתחלקים לשני סוגים:

בתוה"ק נאמר: "אך מעין ובור מקוה־מים יהיה טהור"(ויקרא יא*'''מים זוחלין''' - מי מעיין זורמים, בהם ניתן לטבול אף אם הנקודה הספציפית בה טובלים אינה מכילה ארבעים סאה. כאשר המים הם זכים, לו)הם נקראים '''מים חיים'''. מפסוק זה למדו רבותינו שאי אפשר *מי גשמים מכונסים - לעומת מי מעיין, במים אלו ניתן לטבול במים שאובים – מים שהקוותם למקום אחד נעשתה בידי אדםרק אם הם אינם זורמים, אלא דווקא במים שנקוו למקום אחד באופן אחד: "מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים"עומדים במקומם (ספרא'אשבורן', במינוח ההלכתי), פרשת שמיני פרשה טכמו כן, א)יש חובה שהמקווה יכיל ארבעים סאה - הכמות שעל פי שיעור חז"ל מספיק בכדי לכסות [[גוף]] של אדם ממוצע.

מים אלו מתחלקים לשני סוגים: *'''מים זוחלין''' - מי מעיין זורמיםכיום, בהם ניתן לטבול אף אם הנקודה הספציפית בה טובלים אינה מכילה ארבעים סאה. כאר המים הם זכים, הם נקראים '''מים חיים'''.*מי רוב המקוואות אינם עשויים ממי גשמים מכונסים - לעומת מי מעייןממש, במים אלו ניתן לטבול רק אם הם אינם זורמיםאלא ממי ברז, אלא עומדים במקומם המוכשרים לשימוש במקווה ('אשבורן', במינוח ההלכתיראו להלן), כמו כן, יש חובה שהמקווה יכיל ארבעים סאה - הכמות שעל־פי שיעור חז"ל מספיק בכדי לכסות גוף של אדם ממוצע.

כיום==רקע==בעבר, רוב המקוואות במקומות שלא היו מעיינות, נהגו לטבול במי גשם ממש. לרוב היו הבורות בתוך מערות, כיוון שאיפשרו לטובל לפשוט את בגדיו מחוץ למבטם של העוברים ושבים. מטעם זה רגילה המשנה לכנות את המקוה בשם "מערה" כפירוש רבי עובדיה מברטנורא, "ומשום שרוב טבילות שלהם במערות, קרי למקוה מערה"{{הערה|פירוש ברטנורא למקוואות ו, א, ד"ה "חורי המערה", וכן בארו פרשני המשנה שם.}} אלא שהמים שבמערה אינם מתחלפים, ובמשך הזמן מזדהמים ומתלכלכים."אמר רב ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין".{{הערה|1=שבת יד.}} אפשרות אחרת הייתה לטבול בנהר, אלא שישנה מחלוקת בש"ס ובפוסקים אם הוא כשר לטבילה, היות שהמים שבנהרות מורכבים מתערובת של מי מעין ("זוחלין") ומי גשם ("נוטפים" - מים היורדים מלמעלה), ומכיון שהנהר זורם הרי לכאורה מי הגשם שבו אינם עשויים ממי ראויים לטבילה בשל פסול "זוחלין". להלכה נפסק בשו"ע{{הערה|1=יו"ד סימן רא, ס"ב.}} שאם "רבו הזוחלין על הנוטפין" (בקיץ, העונה שאין בה ירידת גשמים ממש, אלא ממי ברזובנהר יש בעיקר מי מעיין) כשר הנהר לטבילה, המוכשרים לשימוש במקווה ואילו אם "רבו הנוטפים על הזוחלים" (ראו להלןבחורף, כשבנהר יש בעיקר מי גשם)אסור לטבול בו. אמנם יש מתירים לטבול בהם לאורך כל השנה, אך גם זאת אך ורק "במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגים להקל, כי יש להם על מי שיסמוכו"{{הערה|1=הרמ"א, שם.}} - כלומר: רק בדיעבד כשאין ברירה.

בעברמטעמים אלו הייתה עדיפות לטבילה במעיין, במקומות שלא היו מעיינות, נהגו לטבול במי־גשם ממש. לרוב היו הבורות בתוך מערות, כיוון שאיפשרו לטובל לפשוט שאין בו את בגדיו מחוץ למבטם החסרון של העוברים ושבים. מטעם זה רגילה המשנה לכנות את המקוה בשם "מערה" "ומשום שרוב טבילות שלהם במערותמי הגשם שבבורות ובמערות, קרי למקוה מערה" – פירוש ברטנורא למקוואות ושכן מי המעיין זורמים ומתחלפים, א, ד"ה "חורי המערה", וכן באר פרשני המשנה שםואף לא את הבעיה ההלכתית שבנהרות. ===מנהגו של אבוה דשמואל===אלא שהמים שבמערה אינם מתחלפיםשעדיין ישנן בעיות הלכתיות אחרות, ובמשך הזמן מזדהמים ומתלכלכים."אמר רב ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין" - המשותפות הן לטבילה במעיין והן לטבילה בנהר (שבת ידבנוסף על הבעיה בנהרות שהוזכרה לעיל), והעיקריות שבהן: א) חשש שתיווצר חציצה עקב הטיט שבנהר שעלול להיכנס בין אצבעות הרגליים.ב)אפשרות אחרת הייתה לטבול בנהרהנהר הוא מקום גלוי, אלא שישנה מחלוקת בש"ס ובפוסקים אם הוא כשר לטבילהויש חשש שהנשים יפחדו שיראו אותן, היות שהמים שבנהרות מורכבים מתערובת ולכן יטבלו בחיפזון ובלא שימת לב ראויה. ומטעם זה אביו של מי מעין [[שמואל ("זוחלין") ומי גשם ("נוטפים" – מים היורדים מלמעלהאמורא)|שמואל]] הכין לבנותיו מַפָּצִים [=מחצלאות] בנהר בו טבלו{{הערה|1=שבת סה, ומכיון שהנהר זורם הרי לכאורה מי הגשם שבו אינם ראויים לטבילה בשל פסול "זוחלין"א. להלכה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' ראמובא שם שזאת עשה רק ביומי תשרי, ס"ב) שאם "רבו אך בימי [[ניסן]] חשש שמא ירבו הזוחלין על הנוטפין, וכן בנה להם מקוואות.}}, ומביא לכך התוספות שני הסברים: א. פירוש [[רש" (בקיץי]], העונה שאין בה ירידת גשמים, ובנהר יש בעיקר מי מעיין) כשר שהמחצלאות היו בקרקעית הנהר לטבילה, ואילו אם "רבו הנוטפים על הזוחלים" (בחורף, כשבנהר יש בעיקר מי גשםלפתור את בעיית החציצה) אסור לטבול בו. אמנם יש מתירים לטבול בהם לאורך כל השנה, אך גם זאת אך ורק "במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגים להקלב. פירוש רבינו תם, כי יש להם על מי שיסמוכו" שהמחצלאות עמדו זקופות כמו כתלים (הרמ"א, שםלפתור את בעיית הבושה) – כלומר: רק בדיעבד כשאין ברירה.

מטעמים אלו הייתה עדיפות לטבילה במעיין, שאין בו את החסרון הרעיון של מי הגשם שבבורות ובמערות (מי המעיין זורמים ומתחלפים) ולא את הבעיה ההלכתית שבנהרות.אלא שעדיין ישנן בעיות הלכתיות אחרות, המשותפות הן לטבילה במעיין והן לטבילה בנהר (בנוסף על הבעיה בנהרות שהוזכרה לעיל)אבוה דשמואל הלך והשתכלל במרוצת הדורות, והעיקריות שבהן: א) חשש שתיווצר חציצה עקב הטיט שבנהר שעלול להיכנס בין אצבעות הרגליים. ב) ובמקום לשים מפץ בתוך הנהר הוא נהגו בכל מקום גלוישהתאפשר לבנות מבנה סמוך למעין או לנהר, ויש חשש שהנשים יפחדו שיראו אותןאת מי המעין או הנהר היו מַטִים לתוכו באמצעות חפירה תת קרקעית, ולכן יטבלו בחיפזון ובלא שימת לב ראויה. ומטעם זה "אבוה דשמואל . . . לבנתיה . . . עביד להו מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי" והטבילה התבצעה בבור שהיה בתוך המבנה ושלתוכו זרמו המים (שבת סה, א), כלומר: אביו של התנא שמואל הכין לבנותיו מַפָּצִים וממנו המשיכו החוצה - בדומה למקוה [[=מחצלאותהאריז"ל]] בנהר בו טבלו, ומביא לכך התוספות שני הסברים: א. כפירש"י, שהמחצלאות היו בקרקעית הנהר (לפתור את בעיית החציצה). ב. פי' ר"ת, שהמחצלאות עמדו זקופות כמו כתלים (לפתור את בעיית הבושה[[צפת]]).

הרעיון כאשר המים באו ממעיין לא היה כל חשש לגבי כשרות המקוה, אך כאשר המים באו מנהר, חזרה שאלה למקומה - האם מותר לטבול בהם לכתחילה גם בחורף, כאשר "רבו הנוטפים על הזוחלים". בנושא זה דנו האחרונים, ודעת הצמח צדק{{הערה|1=ראה ב[[ספר צמח צדק]] שו"ת יו"ד סימן קסז ו- שלו, ובחידושיו על הש"ס קעא - קעב.}} {{ציטוטון|דחופר בצד הנהר הוא דלא חשוב מעיין... כיון שרק שטח מועט מהארץ מפסיק בין הנהר לחלל החפירה... אבל כשהמים של אבוה דשמואל הלך והשתכלל במרוצת הדורות, ובמקום לשים מפץ בתוך הנהר נהגו בכל מקום שהתאפשר לבנות מבנה סמוך למעין או לנהרעוברים דרך שטח רב מקרקע ועפר הארץ, את בענין שעל ידי זה הם נצללים ומזדככים כדרך כל מי המעין או הנהר היו מַטִים לתוכו באמצעות חפירה תת קרקעית, והטבילה התבצעה בבור שהיה בתוך המבנה ושלתוכו זרמו המים (וממנו המשיכו החוצה – בדומה למקוה האריזמעיין ה"ל בצפת)מעיין... ומכל מקום לעניין איסור דאורייתא צריך עיון אם לסמוך בזה להקל}}.

כאשר המים באו ממעיין לא היה כל חשש לגבי כשרות המקוהבכל אופן, אך כאשר המים באו מנהר חזרה שאלה למקומה – האם מותר לטבול בהם לכתחילה גם בחורףכך היו בנויים רוב המקוואות בעבר - אם ליד נהר או ליד מעיין, כאשר "רבו הנוטפים על הזוחלים". בנושא זה דנו האחרוניםורק במקומות מועטים, ודעת הצמח צדק (ראה בשו"ת יו"ד סי' קסז ו- שלובהם לא היו מעיינות כלל, ובחידושיו על הש"ס קעא נאלצו לטבול במי- קעבגשם (שאינם מתחלפים ונסרחים) "דחופר בצד הנהר הוא דלא חשוב מעיין . . . כיון שרק שטח מועט מהארץ מפסיק בין הנהר לחלל החפירה . . . אבל כשהמים של הנהר עוברים דרך שטח רב מקרקע ועפר הארץ, בענין שעי"ז הם נצללים ומזדככים כדרך כל מי מעיין ה"ל מעיין . . . ומ"מ לעניין איסור דאורייתא צ"ע אם לסמוך בזה להקל".

בכל אופןאמנם בנייה בסמוך למעיין פתרה את רוב החששות ההלכתיות, אך עדיין נותרו בעיות אחרות שהפכו את הטבילה למשימה קשה ומסוכנת, ומהם: מיקום המקוה בסמוך לקרקעית המעיין גרם לצורך לרדת בשעות הלילה למקום חשוך ומרובה במדריגות (שכמובן אינן נוחות ומהוקצעות כבימינו) באופן מפחיד, מרתיע ומסוכן. בעיה נוספת הייתה קרירות המים שבמעיינות, בפרט בימות החורף, וביותר במדינות הקרות, ומחמת זרימתם המהירה של המים שבמעיין אי אפשר היה לחממם כלל וכלל. וכך הייתה כל טבילה כרוכה בקשיים וסיכונים, כך היו בנויים רוב המקוואות בעבר – אם ליד נהר או ליד מעייןשהביאו לא פעם לקולות ואף לפירצות חמורות בגדרי הטהרה. בנוסף לכך קיימת הבעיה ההלכתית שבשל קרירות המים עלולים השרירים להתכווץ וישנו חשש שהאשה "לא תפשוט קמטיה" כראוי, ורק במקומות מועטיםכי מחמת הקור והלחץ תזדרז לצאת מהמים ותתקשה להתרווח ולפשוט קמטיה, בהם וממילא הטבילה לא היו מעיינות כללתהיה בשלמות, נאלצו לטבול במיזאת מלבד החשש שהאישה תצטנן ותחלה ח"ו{{הערה|1=להרחבת הענין ראה ב[[ספר צמח צדק|שו"ת]] יו"ד תשו' קעב ו-גשם (שאינם מתחלפים ונסרחים)קעו.}}.

אמנם בנייה בסמוך למעיין פתרה את רוב החששות ההלכתיות, אך עדיין נותרו בעיות אחרות שהפכו את הטבילה למשימה קשה ומסוכנת===תקנת אדמו"ר הזקן===מסיבה זו תיקן [[אדמו"ר הזקן]] בעל התניא - תקנה גדולה - שבתוך הבור בו טובלים יניחו תיבה נקובה, ומהם: מיקום המקוה בסמוך לקרקעית המעיין גרם לצורך לרדת בשעות הלילה למקום חשוך ומרובה במדריגות (שכמובן אינן נוחות ומהוקצעות כבימינו) באופן מפחידבתוכה יכניסו מים חמים, מרתיע ומסוכןושם תטבול האשה. בעיה נוספת הייתה קרירות המים שבמעיינותמכיוון שהתיבה נקובה היא איננה נחשבת כלי, בפרט בימות החורף, וביותר במדינות הקרות, ומחמת זרימתם המהירה של המים שבמעיין אי אפשר היה לחממם ולכן כאילו אינה קיימת כלל וכלל. וכך הייתה כל טבילה כרוכה בקשיים וסיכונים, שהביאו לא פעם לקולות ואף לפירצות חמורות בגדרי הטהרהובמילא הטבילה בתיבה נחשבת כטבילה במי המעין עצמם הזורמים בבור. בנוסף לכך קיימת הבעיה ההלכתית שבשל קרירות המים עלולים השרירים להתכווץ וישנו חשש שהאשה לא תפשוט קמטיה כראויתקנה זו (המבוארת בקונטרס "דיני תיקוני המקוה ועשייתה" שנדפס ב[[שולחן ערוך הרב|שו"ע שלו]] בסוף הלכות נדה [במהדורת קה"ת החדשה - חלק חמישי, כי מחמת הקור והלחץ תזדרז לצאת מהמים ותתקשה להתרווח ולפשוט קמטיהיורה דעה, וממילא הטבילה לא תהיה בשלמותעמ' תלט ואילך]) פתרה את כל הבעיות ההלכתיות ואת רוב הבעיות האנושיות, ועם זאת מלבד החשש שהאישה תצטנן ותחלה חהייתה מהודרת לכל הדעות ועם כל החומרות, וכפי שהעידו על כך גדולי הדורות{{הערה|1=עיין בשו"ת אמרי א"ו (להרחבת הענין ראה ש סימן עט, שו"ת צמח-צדק בית שלמה יו"ד תשוחלק ב' סימן פג, חיבור לטהרה כלל ד סעי' קעב ו- קעו)ה, ועוד.}}.

מסיבה זו תיקן אדמו"ר הזקן בעל התניא ב- תקנה גדולה - שבתוך הבור בו טובלים יניחו תיבה נקובה200 השנים האחרונות השתנה המצב. בערים הגדולות והמפותחות הוקמה צנרת מים (שמנעה את הצורך להסתמך על שאיבה מהבאר), בתוכה יכניסו ולכל בית הייתה אספקת מים חמיםסדירה. אנשים נעשו מפונקים יותר ונשים רבות נמנעו מלטבול בגלל שהמקוואות לא היו נוחים (החימום לא כל כך טוב, ושם תטבול האשה. מכיוון שהתיבה נקובה היא איננה נחשבת כליהירידה למקוה כרוכה בירידה של עשרות מדרגות, ולכן כאילו אינה קיימת כללאותן נאלצה האישה לרדת בחושך ובקור, ובמדרגות שאינן מהוקצעות) ובפרט כשמשווים אותם לאמבטיה הביתית הנוחה, ובמילא הטבילה בתיבה נחשבת כטבילה במי המעין עצמם הזורמים בבור. תקנה זו (המבוארת בקונטרס שנחשבה אז בגדר "דיני תיקוני מקוהפיתוח טכנולוגי" שנדפס בשו"ע שלו בסוף הל' נדהחדש) פתרה את כל הבעיות ההלכתיות ואת רוב הבעיות האנושיות. הבעיה החריפה בעיקר בגלל שבאותה עת החלה לצוץ תנועת ההשכלה והרפורמה, ויחד עם זאת הייתה מהודרת לכל הדעות ועם כל החומרותששמה לעצמה למטרה להילחם עד חרמה ב[[טהרת המשפחה]], וכפי שהעידו על כך גדולי הדורות (עיין בשו"ת אמרי א"ש סי' עטבטענה שמטרת המצווה היא בסך הכול עניין של היגיינה, שוובמילא "ת בית שלמה יומה רע באמבטיה טובה"ד ח? ר"ב סי' פג, חיבור לטהרה כלל ד סעי' ה, ועוד)ל.

כאן החל דיון בין רבני ישראל, שעסק בשאלות – - איזה מקוה כשר, ומהי השיטה המהודרת ביותר לבניית מקוואות, והוצעו מספר פתרונות ושיטות לבניית המקוה.

אחד הפתרונות שהוצעו בדורות האחרונים (ראה סיום פ"א) הוא מקוה "זריעה". תוכן מעשה מקוה זה הוא שסמוך למקוה הטבילה ממלאים בור עם ארבעים סאה [=40 סאה] מי גשמים, והוא נקרא "אוצר זריעה", ועושים נקב בקיר בין שני המקוואות, וממלאים מקוה הטבילה על ידי ששופכים מי העיר [=מים שאובים] לתוך בור מי הגשמים עד ששוטפים לחוץ לתוך מקוה הטבילה. וזה נקרא "זריעה", שמים פסולים מתערבים בתוך הכשרים והרי הם כנזרעים בתוכם והזריעה מטהרתם.במקוה זריעה יש ישנם חששות רבים, והם:א. עיקר ביניהם החשש שחששו האחרונים בזה הוא המובא באחרונים משום "נתן סאה ונטל סאה, ונבאר העניין בקצרה:במשנה (מקוואות פ"ז מ"ה) נפסק לגבי מקוה: "היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה, הרי זה כשר". כלומר: אם יש במקוה שיעור ארבעים סאה, הרי שכל מים שישפכו לתוכו מעתה יחשבו כמי גשם לכל דבר, ולכן אפילו אם לאחר ש"נתן סאה" של מים שאובים לתוכו (ועתה יש לנו מא שאין כבר 40 סאה) הוא "נטל סאה" מתוכו (וא"כ יש לנו שוב ארבעים סאה, אלא שמעורב בהם מים שאובים), והמשיך לעשות כן עד שכמות מי הגשם המקוריים נתמעטה – הרי המקוה כשר.גשמים אלא שביבמות (פב ע"ב) מסייגת זאת הגמרא ואומרת "וא"ר יהודה בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן – עד רובו". כלומר – עד שישארו רוב מי גשם . ונחלקו הפוסקים בהבנת העניין: יש שפירשו ש"עד רובו" קאי על שאר משקין ומי פירות שנתערבו, אך מים שאובים אינם פוסלים ו"אפילו כל היום כולו כשר". אך יש שפירשו שגם בנתערבו מים שאובים חובה שיישארו במקוה רוב מי גשם. והנה, במקוה זריעה מתערבים מים שאובים במי הגשם עד שתוך זמן קצר הופכים רוב מי האוצר לשאובים, שהרי מי העיר באים למקוה הטבילה דרך האוצר, ולשיטת הרמב"ם, הראב"ד, הרמב"ן והרשב"א (שפסקו שגם במים שאובים אם נ"ס ונ"ס כשר כל עוד רובו מורכב מהמים המקוריים ( - מי-39 גשמים) האוצר נפסל בכך, וגם הש"ך (בס"ק סג) אחר שמביא דעת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל הביא בשם התשב"ץ דאין ראוי להכניס ראשנו בין המחלוקת, הרי דגם הש"ך דעתו להחמיר. ובשו"ת דברי חיים (חו"מ סימן לז) כתב: "אך הש"ך הביא בשם התשב"ץ ז"ל להחמיר, ובאמת נכון להחמיר דהיאך שייך לטבול נשים במקוה שפסולה בודאי לדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ז"ל", עכ"ל. וכן החמיר בשו"ת עמק שאלה (בסי' נה) וז"ל: "ומה שחקר אם יש לחוש לחומרת הראב"ד וכו' לא ידעתי מי בדורות הללו להכריע שלא לחוש אחר שהרשב"א (בתשו' סימן תתיח) כתב דיש לחוש להחמיר כהראב"ד, והרשב"ץ כתב ג"כ להחמיר וכן הסכים הש"ך, מי לא יחוש", עכ"ל. וכ"כ עוד רבים מהאחרונים.ובמקוה זריעה מתערבים מי העיר השאובים באוצר מי הגשם קודם היכנסם לבור הטבילה, ותוך זמן קצר מכיל האוצר בעיקר שאובים.ב. דבמקוה שעל ידי זריעה נכנסים למחלוקת גדולי האחרונים, אם מקוה זוחלת יכולה לטהר השאובים הבאים לתוכה בעת שזוחלת, וכאן כששופכים מים שאובים לבור הגשמים (בור הזריעה), יוצאים תיכף המים לבור הטבילה, נמצא דהשאובים הוכשרו במים הכשרים רק בשעת זחילה, ולהרבה אחרונים אינה יכולה לטהר שאובים שבאים לתוכה בשעה שהיא זוחלת [ראה שו"ת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' יח), שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קצח), שו"ת בית שלמה (ח"ב יו"ד סי' פו), שו"ת עמק שאלה (יו"ד סי' סב), וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קכב, קמא) דעתו להחמיר].ג. אם סתם בפקק את הנקב המקלח את המים שבאוצר הזריעה למקוה [יש העושים זאת בכדי למנוע החשש שהוזכר באות הקודמת – שמקוה זוחל אינו יכול לטהר שאובים הבאים לתוכו בשעה שזוחל – ופותחים את הנקב רק לאחר שאוצר הזריעה מתמלא ואינו זוחל], הרי דמים הראשונים הבאים מהנקב אחר שהסיר המגופה (הפקק) יש בהם משום תפיסת יד אדם, וכמו דאשכחן דמקרי כח גברא לענין נט"י. ואם הנקב הוא קצת מורחב יוכל להיות שקילוח הראשון יש בו ג' לוגין ופוסל המקוה. [עי' בשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' לא) שמשמע שדעתו שהסרת המונע יש בו משום תפיסת יד אדם בקילוח הראשון. וראה בס' טהרת המים (מהדורה ד דף רמה) שהביא תשובה מהגאון הרב יוסף רוזין (הרגצ'ובר), שפתיחת הברז הוי כתפיסת יד אדם]. ד. במקוה וסאה של זריעה יש בעי', שכשמרוקנים את מי המקוה כדי להחליפם, יש לחוש שלא ינגבו המקוה היטב אחר שישאבו המים מהמקוה וישארו ג' לוגים מים שאובים (היינו מים הנשארים מבליעת המטלית שמנגבים המקוה, או מים החוזרים מצינור המשאבה השואבת החוצה את המים שבמקוה הטבילה) בהמקוה, והמים הבאים אח"כ מבור הזריעה לתוך המקוה נפסלים בג"ל אלו, שהרי מקוה שאין בו ארבעים סאה שנפלו לתוכו ג"ל – פסלוהו (מקוואות ב, ד). וכדאי להעתיק מדברי שני רבנים אשר שאלות הללו באו לפניהם:בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' צ) כתב "ונוסף ע"ז מש"כ כהדג"ק דיש חשש ג' לוגין מים שאובים בתחילה, שאובין וכן נודע לי מהמציאות דשכיח מקוואות שקשה לנגב לגמרי קרקעית המקוה, ויש לחוש להתרשלות, ואם אין מנגבין היטב בודאי המים הנשארים המה שאובים על ידי שנופלים בחזרה מהכלי שמשימין בה המים שמנגבים, או מבליעת המטלית המנגבים בההלאה, או מצינור של המשאבה", עכ"ד.ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' נד) כתב "עובדא דמילתא דבכל פעם נשאר קצת מים עוד בהמקוה, כי המשאבה החשמלית אינה יכולה למשוך כל המים עד גמרן, רק אח"כ צריך לנגב הנשאר על ידי ספוג וכדו' עד שתהיה נגוב לגמרי וזו טרחה גדולה להבלן, בשלמא כשהבלן חרד וירא ה' פשיטא שיש לסמוך עליו, אבל לא בכל פעם יתרמי זאת, ואם באמת לא ידקדק ע"ז יש חשש גדול דשמא נשאר ממים הראשונים ג"ל וכו' ומה מהני לן אח"כ מים הכשרים הבאים אח"כ מבור הזריעהשמערבב. ומה יעשה איש חרד שמדקדק מאוד בקלה כבחמורה ושלא יתן הימנותא בענייני כשרות למי שהוא אף בדברים קלים מזה, בפרט בדברים הנוגעים לאיסור כרת, והוא מוכרח לשלוח לאשתו למקוה כזו ולסמוך על בלן כזה שבעיניו אינו מהימן לעשות טירחא גדולה כזו, ע' תוס' פסחים (ד ע"ב ד"ה המנינהו) דבטירחא יתירתא אין אשה מהימנא, וכן פסק בש"ך (סי' קכז ס"ק ל), וכמה פעמים צריכין לבא בזה גם להימנותא של האשה המשגחת על המקוה ועל הטבילה וכו'", ע"ש.הרי שבמקוה זריעה צריכים אנו לסמוך ע"כ שהמקוה אכן יובש כראוי לפני שהוזרמו לתוכו המים החדשים, ואם התרשלו מעט בניגוב – המקוה נפסל. ה. לכמה אחרונים שייך בזה גם החשש של הש"ך (סי' רא ס"ק מא) שכתב על דברי המחבר שם (בסעי' טו) ד"מעיין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים, אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה", וכתב על זה הש"ך וז"ל: "ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא הי' בו מים כלל ( פי' ונפסק החיבור מהמעיין) יש מתירין ג"כ לטבול וכו', משמע דיש אוסרין ולכך טוב להחמיר", עכ"ל. ויש שכתבו ששייך נדון זה גם במים-שאובים שנזרעו במקוה. כלומר: לדעת הש"ך אפשר להוסיף מים שאובים למעין, אך אם המים שנתערבו זרמו למקום אחר ואינם מחוברים עוד למעין הם פסולים, כי השאובים שבמעין לא הפכו למים כשרים. [בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' נד) כתב כן בפשיטות דמקוה הנכשרת רק על ידי בור זריעה שייך בה החשש של הש"ך הנ"ל, ובסוגריים כתב "ודוחק לחלק דזה דוקא לענין מעיין דמטהר בכ"ש אבל לא לענין מי גשמים דבעינן ארבעים סאה", עכ"ד. ומקורו מדברי הנו"ב (ת' סי' קמא) והחת"ס (סי' ריב) שס"ל דגם במקוה של ארבעים סאה אם שפכו לתוכה שאובים והלכו למקום אחר יש בו חשש משום הש"ך הנ"ל).א"כ לדעות אלו מקוה "זריעה" אסור לשמוש מלכתחילה, כי אופן בנייתו הוא שהמים שבבור הטבילה אינם מחוברים לאוצר הזריעה ודינם כדין מים שאובים שנפסק חיבורם למעין

==לקריאה נוספת==*[[מקוה - היסוד לבית יהודי מוצלחקטגוריה:מקווה|*]]