אויב: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "{{מבט}}" ב־"קטגוריה:ערכים במבט החסידות") |
אין תקציר עריכה |
||
| (10 גרסאות ביניים של 7 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''אויב''' | '''אויב''' הוא כינוי ל[[סטרא אחרא]] ולעניני העולם וצרכי ה[[גוף]] הגשמי שאדם מתאוה להם. משום שהם אויבי ה' ומונעים מהאדם את האפשרות להתענג על ה'. ועל ההתעסקות עמם אומר הפסוק{{הערה|ספר בראשית מט ח.}} "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" לרמז על עבודת האדם בעת עסקו עם ה"אויבים" - הדברים הגשמיים שהאדם צריך להם לצורך קיומו. שעליהם להיות בבחינת "עורף" המסמלת התעסקות חיצונית "[[כמאן דשדי בתר כתפוי]]" - וכאדם המתעסק בדבר בעל כורחו ומאבק עם האויב להתעסק רק בבחינת עורף הדורשת מהאדם [[אתכפיא]] היא בכח בחינת ה"יָדְךָ" שהוא מלשון "יודוך"{{הערה|"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (ספר בראשית שם).}} שבכח הביטול (יודוך מלשון הודאה וביטול) שמעורר האדם בתפילה ורושמה שנשאר ממנה אחר התפילה מנצח את האויב, וממשיכה אור ([[סובב]]) שעל ידה נכלל האויב בקדושה.{{הערה|[[אדמו"ר הזקן]], [http://www.chabadlibrary.org/books/adhaz/toraor/12/45d.htm תורה אור דף מה עמוד ד] [http://www.chabadlibrary.org/books/adhaz/maamarei/566a/32/258.htm ספר המאמרים תקסו חלק א עמוד רנח].}} | ||
==אויב ביחס לשונא== | |||
האויב גרוע משונא, כי האויב הוא שבלבו איבה עולמית, והוא בחינת [[עמלק#עמלק על פי תורת החסידות|קליפת עמלק]] - יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו. והטעם לזה, כי איבה - הוא ניגוד המקביל לאהבה, שפירושו - רצון, והוא הרצון האלוקי שב[[נשמה]] - שלמעלה מהשכל, כך האיבה היא [[שנאה]] עולמית - בלי טעם ודעת. מה שאין כן [[שנאה]], הוא רק היפך ה[[אהבה]] - תולדת השכל, כך גם השנאה באה כאשר יש לו טעם הגיוני לשנוא את השנואי לו, וממילא היא מוגבלת בהגבלת הטעם וההגיון, ואם וכאשר - תשתנה הדעה ויתבטל הטעם לשנאה תתבטל גם השנאה. | |||
נמצא, שהאויב והשונא - שניהם מיצגים את [[קליפה|הקליפות]] ו[[סט"א]], אלא שקליפת עמלק היא כולה רק רע באופן מוחלט - האויב הנצחי לישראל, שאין לו תקנה לעולם, וצריך להשמידו לגמרי, ולמחותו מעל פני האדמה, ואילו שאר הקליפות הן מוגבלות ברע שבהן, ואפשר להפכן לטוב.{{הערה|ספר החקירה דף צב, א. אור התורה, בחוקותי עמוד רי"א.}} | |||
אולם לפעמים כי השונא גרוע שהשנאה בלב ואילו האויב מגלה השנאה, ומבואר{{הערה|[[לקוטי שיחות]] חלק כ"ג עמוד 76.}} כי הסיבה לכך היות והשנאה היא מידה בלב ולכן השונא "מונח" ברגש השנאה ולכן מבקש באופן תמידי להרע לשנוא נפשו, בעוד האויב מחפש להרע רק בעת מן העתים לכשמתעורר בכך מסיבה כל שהיא. וסיבת הדבר היות ושנאת האויב היא ברצונו ואף כי עמוקה יותר בנפשו הרצון אינו כח פנימי כך שאינו "מונח" בזה, לעומת השונא שאף כי אינו מצד הרצון אבל ברגש הלב השנאה פנימית יותר ונרגשת יותר.{{הערה|משמעות הערה 28 בלקוטי שיחות חלק כג עמוד 76.}} | |||
== | ==לקריאה נוספת== | ||
*[[הרבי]], מאמר [[באתי לגני]] [[תשי"ג]] סעיף ו. | |||
[[ | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:תורת החסידות]] | |||
{{ | |||
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]] | [[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]] | ||
[[קטגוריה:קליפות]] | [[קטגוריה:קליפות]] | ||
גרסה אחרונה מ־12:33, 17 באוקטובר 2023
אויב הוא כינוי לסטרא אחרא ולעניני העולם וצרכי הגוף הגשמי שאדם מתאוה להם. משום שהם אויבי ה' ומונעים מהאדם את האפשרות להתענג על ה'. ועל ההתעסקות עמם אומר הפסוק[1] "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" לרמז על עבודת האדם בעת עסקו עם ה"אויבים" - הדברים הגשמיים שהאדם צריך להם לצורך קיומו. שעליהם להיות בבחינת "עורף" המסמלת התעסקות חיצונית "כמאן דשדי בתר כתפוי" - וכאדם המתעסק בדבר בעל כורחו ומאבק עם האויב להתעסק רק בבחינת עורף הדורשת מהאדם אתכפיא היא בכח בחינת ה"יָדְךָ" שהוא מלשון "יודוך"[2] שבכח הביטול (יודוך מלשון הודאה וביטול) שמעורר האדם בתפילה ורושמה שנשאר ממנה אחר התפילה מנצח את האויב, וממשיכה אור (סובב) שעל ידה נכלל האויב בקדושה.[3]
אויב ביחס לשונא[עריכה | עריכת קוד מקור]
האויב גרוע משונא, כי האויב הוא שבלבו איבה עולמית, והוא בחינת קליפת עמלק - יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו. והטעם לזה, כי איבה - הוא ניגוד המקביל לאהבה, שפירושו - רצון, והוא הרצון האלוקי שבנשמה - שלמעלה מהשכל, כך האיבה היא שנאה עולמית - בלי טעם ודעת. מה שאין כן שנאה, הוא רק היפך האהבה - תולדת השכל, כך גם השנאה באה כאשר יש לו טעם הגיוני לשנוא את השנואי לו, וממילא היא מוגבלת בהגבלת הטעם וההגיון, ואם וכאשר - תשתנה הדעה ויתבטל הטעם לשנאה תתבטל גם השנאה.
נמצא, שהאויב והשונא - שניהם מיצגים את הקליפות וסט"א, אלא שקליפת עמלק היא כולה רק רע באופן מוחלט - האויב הנצחי לישראל, שאין לו תקנה לעולם, וצריך להשמידו לגמרי, ולמחותו מעל פני האדמה, ואילו שאר הקליפות הן מוגבלות ברע שבהן, ואפשר להפכן לטוב.[4]
אולם לפעמים כי השונא גרוע שהשנאה בלב ואילו האויב מגלה השנאה, ומבואר[5] כי הסיבה לכך היות והשנאה היא מידה בלב ולכן השונא "מונח" ברגש השנאה ולכן מבקש באופן תמידי להרע לשנוא נפשו, בעוד האויב מחפש להרע רק בעת מן העתים לכשמתעורר בכך מסיבה כל שהיא. וסיבת הדבר היות ושנאת האויב היא ברצונו ואף כי עמוקה יותר בנפשו הרצון אינו כח פנימי כך שאינו "מונח" בזה, לעומת השונא שאף כי אינו מצד הרצון אבל ברגש הלב השנאה פנימית יותר ונרגשת יותר.[6]
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
הערות שוליים
- ↑ ספר בראשית מט ח.
- ↑ "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (ספר בראשית שם).
- ↑ אדמו"ר הזקן, תורה אור דף מה עמוד ד ספר המאמרים תקסו חלק א עמוד רנח.
- ↑ ספר החקירה דף צב, א. אור התורה, בחוקותי עמוד רי"א.
- ↑ לקוטי שיחות חלק כ"ג עמוד 76.
- ↑ משמעות הערה 28 בלקוטי שיחות חלק כג עמוד 76.