שינויים

'''פרק כ"ג- אחדות השם על ידי התורה והמצוות''' של [[ספר התניא]] מבאר את הייחוד שנעשה בקיום ה[[מצוות]] וב[[תלמוד תורה|לימוד התורה]]. מבואר כי בקיום ה[[מצוות]] נעשה האדם בבחינת [[מרכבה]] ל[[רצון העליון]], וב[[לימוד תורה]] מיוחד האדם בייחוד גמור עם [[רצון העליון]].

{{פרק תניא|פרק=כג|טקסט הפרק={{ספר התניא/ליקוטי אמרים - פרק כ"ג|טקסט }}}} ==סיכום הפרק=====אחדות השם בשעת קיום מצוות===*בשעה שמקיימים מצוות חיות הנפש מתאחדת עם אלוקות "ועם כל הנ"ל יובן ויבואר היטב בתוספת ביאור מה שאמרו ב[[זהר]] ד[[אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד]] וב[[תיקונים]] פירשו ד[[רמ"ח פיקודין]] אינון [[רמכגוף עם הנשמה"ח אברין דמלכא]] לפי שה[[מצות]] הן פנימיות [[רצון העליון]] וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצות של התחתונים כנודע. ונמצא שמעשה ה[[מצות]] וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית [[רצון העליון]] שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות ולכן נקראים אברי דמלכא דרך משל כמו שאברי גוף *ואברי האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו. כך דרך משל החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה. וכן הלבוש החיצון של [[נפש האלהית]] שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחינת ה[[מעשה]] שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה ונעשה גם כן כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחינת המעשה של [[נפש האלהית]] מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו [[מרכבה]] ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגלים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה והמוח שמהרהר בדברי תורה ו[[יראת שמים]] וב[[גדולת ה']] בבטלים לאלוקות "כמרכבה לרוכב"ה. וזהו שארז"ל "[[האבות הן הן המרכבה]]" שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו [[מרכבה]] רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם:

אך ה[[מחשבה]] וההרהור בדברי תורה שב[[מוח]] וכח הדבור בדברי תורה שבפה שהם לבושים הפנימים של [[נפש האלהית]] וכל שכן נפש האלהית עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ===אחדות השם בשעת לימוד התורה===בשעת לימוד התורה כוחות המחשבה והדיבור מתאחדים ממש , "ביחוד גמור ב[[רצון העליון]] ולא [[מרכבה]] לבד כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו שכך עלה ברצונו יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך וכן כל צרופי אותיות [[תנ"ך]] הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין סוף ב"ה בתכלית היחוד שהוא היודע והוא המדע כו' וז"ש ד[[אורייתא וקודשא בריך ברוך הוא כולא חד]] ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין. ומאחר שרצון העליון המיוחד באין סוף ב"ה בתכלית היחוד הוא בגילוי לגמרי ולא בהסתר פנים כלל וכלל ב[[נפש האלהית]] ולבושיה הפנימים שהם מחשבתה ודבורה באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש באין סוף ב"ה באותה שעה בתכלית היחוד כיחוד דבורו ומחשבתו של הקב"ה במהותו ועצמותו כנ"ל כי אין שום דבר נפרד כי אם בהסתר פנים כנ"ל ולא עוד אלא שיחודם הוא ביתר שאת ויתר עז מיחוד אור אין סוף ב"ה בעולמות עליונים מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים ב[[תורה]] שהרי הוא הוא התורה עצמה וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם מאור וחיות הנמשך מהתורה שהיא רצונו וחכמתו יתברך כדכתיב "[[כולם בחכמה עשית]]" ואם כן החכמה שהיא התורה למעלה מכולם והיא היא רצונו יתברך הנקראת [[סובב כל עלמין]] שהיא בחינת מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת [[מקיף]] והיא היא המתלבשת בנפש ולבושיה בבחינת גילוי ממש כשעוסקים בדברי תורה ואע"ג דאיהו לא חזי כו' [ומשום הכי יכול לסבול משום דלא חזי מה שאין כן בעליונים]. ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצות ואפילו מ[[תפלה]] שהיא יחוד עולמות עליונים [והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלא"ה]. ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו [[יראה]] גדולה בעסקו בתורה כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ב[[רצון העליון]] ו[[אור אין סוף ב"ה]] ממש המתגלה בהם מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה וכאין ואפס ממש עד שאינו מתלבש בתוכם ממש אלא [[סובב כל עלמין]] בבחינת [[מקיף]] להחיותם עיקר חיותם רק איזו הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי. וזהו שנאמר "ויצונו ה' את כל החוקים האלה ליראה את ה'" וגו' [ועל יראה גדולה זו אמרו אם אין חכמה אין יראה וה[[תורה]] נקראת אצלה תרעא לדרתא כמ"ש במ"א] אלא דלאו כל מוחא סביל דא יראה כזו. אך גם מאן דלא סביל מוחו כלל יראה זו לא מינה ולא מקצתה מפני פחיתות ערך נפשו בשרשה ומקורה במדרגות תחתונים ד[[עשר ספירות]] ד[[עשיה]] אין יראה זו מעכבת בו למעשה כמו שיתבאר לקמן:"}}

==צילום דפוס התניא=סוף הפרק===בסוף הפרק מביא הרבי הזקן הסתייגות מסויימת לגבי מעלת לימוד התורה, שהתורה אינה תכלית תכלית לעצמה אלא מטרתה להביא ליראה, ועד כדי כך שהיא (התורה) '''טפלה''' לעניין היראה שבא על ידיה (שהתורה היא רק "תרעא", רק שער הכניסה לחצר היראה){{הערה|כך מובן מהערת הרבי על "ביאורים בתניא" של הרב ווינברג בסוף פרק ל"ז.}}.

{{הערות שוליים}}{{סדרה|הקודם=[[תניא - פרק כ"ב|פרק כ"ב]]|רשימה=פרקי לקוטי אמרים|הבא=[[תניא - פרק כ"ד|פרק כ"ד]]}}