מעשה שכם: הבדלים בין גרסאות בדף
שמואל חיים (שיחה | תרומות) (הרחבה) |
מ (הגהה) |
||
| (9 גרסאות ביניים של משתמש אחר אחד אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[קובץ:שכם.jpg|ממוזער|העיר שכם העתיקה.]] | |||
'''מעשה שכם | '''מעשה שכם''' הוא מאורע המוזכר ב[[ספר בראשית]], בו חטף שכם בן חמור את [[דינה]] בת יעקב במטרה להתחתן איתה. אחי דינה [[שמעון]] ו[[לוי]] בתגובה הרגו את שכם ואת בני עירו. | ||
==הסיפור== | ==הסיפור== | ||
לאחר שהתיישב יעקב ב[[שכם]], יצאה [[דינה]] בתו ופגשה ב[[חמור]] | לאחר שהתיישב [[יעקב אבינו]] ב[[שכם]], יצאה [[דינה]] בתו "לראות בבנות הארץ", ופגשה ב[[שכם בן חמור]], ב[[חז"ל]] מובא ששכם הביא את בנות שכם לשחק ליד אוהל דינה כדי לגרום לה לצאת{{הערה|ילקוט שמעוני, וישלח, רמז קל"ד.}}. שכם חמד אותה ולאחר שעינה אותה, התחתן איתה{{הערה|[[מסכת סנהדרין]], ק"ב, א.}}. שכם אבי חמור רצה לרצות את יעקב ובניו והציע שבניהם ובנותיהם יתחתנו אחד עם השני, בני יעקב הסכימו לכך אולם התנו זאת בכך שהם יעשו [[ברית מילה]], שכם ובני עירו הסכימו לכך ונימולו. ביום השלישי הגיעו שמעון ו[[לוי]], שהיו אז בני שלוש עשרה, ללא רשות אביהם{{הערה|בראשית רבה.}} והיכו אותם נפש{{הערה|[[ספר בראשית]], פרק ל"ד, א - כ"ט}}. | ||
יעקב הוכיח אותם על מעשה זה: | יעקב הוכיח אותם על מעשה זה: | ||
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃|מקור=בראשית, ל"ד, ל'}} | {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃|מקור=בראשית, ל"ד, ל'}} | ||
שמעון ולוי | שמעון ולוי ענו על כך בתגובה: "{{מונחון|הַכְזוֹנָ֕ה|הפקר}} יַעֲשֶׂ֖ה אֶת אֲחוֹתֵֽנוּ"?!. | ||
לפני פטירתו של יעקב הוא | |||
לפני פטירתו של יעקב הוא קרא לכל בניו, ובירך כל אחד ואחד מהם, את שמעון ולוי אמנם מוכיח יעקב על מעשה שכם ואומר להם: | |||
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל|מקור= ספר בראשית, פרק מ"ט}} | {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל|מקור= ספר בראשית, פרק מ"ט}} | ||
יעקב העניש את שבטים שמעון ולוי בכך שהם יהיו נפוצים בכל הארץ. לוי יחזר על הגרנות לקבל תרומות ומעשרות, ושבט שמעון יהיו עניים וסופרים ומלמדי תינוקות כדי שיהיו נפוצים בכל הארץ{{הערה|רש"י בראשית מט, ז.}} | יעקב העניש את שבטים שמעון ולוי בכך שהם יהיו נפוצים בכל הארץ. לוי יחזר על הגרנות לקבל תרומות ומעשרות, ושבט שמעון יהיו עניים וסופרים ומלמדי תינוקות כדי שיהיו נפוצים בכל הארץ{{הערה|רש"י בראשית מט, ז.}}. | ||
==בחסידות== | ==בחסידות== | ||
ישנם | ישנם שתי דעות שמסבירות כיצד לומדים ש"בן שלוש עשרה - למצוות". לדעה אחת, לומדים זאת מלוי ושמעון שהיה בני 13 ונקראו "איש" בעת שרצחו את חמור ושכם, ודעה שנייה היא שזה "[[הלכה למשה מסיני]]". ב[[תורת החסידות]] מבואר שעל פי הדעה השנייה שהיסוד לעבדות ה' הוא [[קבלת עול]]{{הערה|שנהיים בני 13 למצוות משום "הלכה למשה לסיני"}}, ואילו על פי הדעה הראשונה צריכים לעבוד את ה' על פי השכל{{הערה|שבגיל 13 האדם מגיע לשלימות השכלית שלו}}, ולכן כאשר היו שמעון ולוי בני 13 והגיעו לשלימות השכלית, הם יכלו לפעול ב[[מסירות נפש]]{{הערה|לקוטי שיחות ח"ה, עמ' 150.}}. | ||
[[הרבי]] גם מסביר שהסיבה שיעקב הוכיח אותם לאחר מכן{{הערה|למרות שתושבי שכם כן היו מחויבים מיתה.}}, לא היה על כך שהם הרגו אותם אלא על כך שהם עשו זאת בדרכי ערמה ומרמה וללא [[ביטחון]] ב[[הקב"ה]] שיעזור להם ובפרסום רב{{הערה|לקוטי שיחות ח"ה, עמ' 152}}. לפי ביאור נוסף יעקב הוכיח אותם על כך שהם פועלים מקנאות יתירה ולא רק מדרישת הצדק בלבד{{הערה|לקוטי שיחות ח"ה, עמ' 161.}}. | |||
לפני [[הסתלקות|פטירת]] [[יעקב אבינו]], כאשר ברך את בניו, דבר קשה על שמעון ולוי על מעשה זה. ואמר {{ציטוטון|בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר}}{{הערה|[[ספר בראשית]] פרק מ"ט פסוק ו'.}}, [[רש"י]] מסביר {{הערה|[[ספר בראשית]] פרק מ"ט פסוק ו' ד"ה "כי באפם הרגו איש".}} "אלו חמור, ואנשי שכם". 'כי באפם הרגו איש' מדובר על מעשה דינה. 'וברצנם עקרו שור' מדובר על [[מכירת יוסף]] ששמעון ולוי התחילו לדבר עליו, ורצו להורגו. [[הרבי]] שואל, רש"י אומר "חמור, ואנשי שכם". למה לא כותב גם 'שכם'? הרבי מסביר שעל שכם כל האומות הסכימו שחייב מיתה. אבל על הריגת חמור, וכל אנשי העיר, אפילו שזה מוצדק שגם הם היו אחראים. בכל זאת האומות יכלו לכעוס{{הערה|לקוטי שיחות ח"ה עמ' 251.}}. | |||
==לקריאה נוספת== | |||
*[http://www.likras.org/files/1809752692_743873572.pdf לקראת שבת, '''קנאת ה' או "אומנות זו של רציחה"?''' עמ' 5 - 9] | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:חומש בראשית]] | [[קטגוריה:חומש בראשית]] | ||
גרסה אחרונה מ־18:32, 11 ביולי 2021
מעשה שכם הוא מאורע המוזכר בספר בראשית, בו חטף שכם בן חמור את דינה בת יעקב במטרה להתחתן איתה. אחי דינה שמעון ולוי בתגובה הרגו את שכם ואת בני עירו.
הסיפור[עריכה | עריכת קוד מקור]
לאחר שהתיישב יעקב אבינו בשכם, יצאה דינה בתו "לראות בבנות הארץ", ופגשה בשכם בן חמור, בחז"ל מובא ששכם הביא את בנות שכם לשחק ליד אוהל דינה כדי לגרום לה לצאת[1]. שכם חמד אותה ולאחר שעינה אותה, התחתן איתה[2]. שכם אבי חמור רצה לרצות את יעקב ובניו והציע שבניהם ובנותיהם יתחתנו אחד עם השני, בני יעקב הסכימו לכך אולם התנו זאת בכך שהם יעשו ברית מילה, שכם ובני עירו הסכימו לכך ונימולו. ביום השלישי הגיעו שמעון ולוי, שהיו אז בני שלוש עשרה, ללא רשות אביהם[3] והיכו אותם נפש[4].
יעקב הוכיח אותם על מעשה זה:
עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃
— בראשית, ל"ד, ל'
שמעון ולוי ענו על כך בתגובה: "הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת אֲחוֹתֵֽנוּ"?!.
לפני פטירתו של יעקב הוא קרא לכל בניו, ובירך כל אחד ואחד מהם, את שמעון ולוי אמנם מוכיח יעקב על מעשה שכם ואומר להם:
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל
— ספר בראשית, פרק מ"ט
יעקב העניש את שבטים שמעון ולוי בכך שהם יהיו נפוצים בכל הארץ. לוי יחזר על הגרנות לקבל תרומות ומעשרות, ושבט שמעון יהיו עניים וסופרים ומלמדי תינוקות כדי שיהיו נפוצים בכל הארץ[5].
בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
ישנם שתי דעות שמסבירות כיצד לומדים ש"בן שלוש עשרה - למצוות". לדעה אחת, לומדים זאת מלוי ושמעון שהיה בני 13 ונקראו "איש" בעת שרצחו את חמור ושכם, ודעה שנייה היא שזה "הלכה למשה מסיני". בתורת החסידות מבואר שעל פי הדעה השנייה שהיסוד לעבדות ה' הוא קבלת עול[6], ואילו על פי הדעה הראשונה צריכים לעבוד את ה' על פי השכל[7], ולכן כאשר היו שמעון ולוי בני 13 והגיעו לשלימות השכלית, הם יכלו לפעול במסירות נפש[8].
הרבי גם מסביר שהסיבה שיעקב הוכיח אותם לאחר מכן[9], לא היה על כך שהם הרגו אותם אלא על כך שהם עשו זאת בדרכי ערמה ומרמה וללא ביטחון בהקב"ה שיעזור להם ובפרסום רב[10]. לפי ביאור נוסף יעקב הוכיח אותם על כך שהם פועלים מקנאות יתירה ולא רק מדרישת הצדק בלבד[11].
לפני פטירת יעקב אבינו, כאשר ברך את בניו, דבר קשה על שמעון ולוי על מעשה זה. ואמר "בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר"[12], רש"י מסביר [13] "אלו חמור, ואנשי שכם". 'כי באפם הרגו איש' מדובר על מעשה דינה. 'וברצנם עקרו שור' מדובר על מכירת יוסף ששמעון ולוי התחילו לדבר עליו, ורצו להורגו. הרבי שואל, רש"י אומר "חמור, ואנשי שכם". למה לא כותב גם 'שכם'? הרבי מסביר שעל שכם כל האומות הסכימו שחייב מיתה. אבל על הריגת חמור, וכל אנשי העיר, אפילו שזה מוצדק שגם הם היו אחראים. בכל זאת האומות יכלו לכעוס[14].
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
הערות שוליים
- ↑ ילקוט שמעוני, וישלח, רמז קל"ד.
- ↑ מסכת סנהדרין, ק"ב, א.
- ↑ בראשית רבה.
- ↑ ספר בראשית, פרק ל"ד, א - כ"ט
- ↑ רש"י בראשית מט, ז.
- ↑ שנהיים בני 13 למצוות משום "הלכה למשה לסיני"
- ↑ שבגיל 13 האדם מגיע לשלימות השכלית שלו
- ↑ לקוטי שיחות ח"ה, עמ' 150.
- ↑ למרות שתושבי שכם כן היו מחויבים מיתה.
- ↑ לקוטי שיחות ח"ה, עמ' 152
- ↑ לקוטי שיחות ח"ה, עמ' 161.
- ↑ ספר בראשית פרק מ"ט פסוק ו'.
- ↑ ספר בראשית פרק מ"ט פסוק ו' ד"ה "כי באפם הרגו איש".
- ↑ לקוטי שיחות ח"ה עמ' 251.