שינויים

וזהו ענין לבון הלכתא שזהו לבון שינים הנקרא גירסא שמפרר לחלקים כמו חטים גרוסים, כך הלומד בפה ומחלק לחלקים כל דבר בפני עצמו ואחר כך החיך יטעום טעם האוכל שהוא ה[[חכמה]] הרוחנית שבדבר ה' זו הלכה, ומחמת זה נתחזקו מוחין של ה[[נפש האלוקית|נשמה האלקית]] ב[[רוחניות]] יותר מהתחזקות אברים שבה על ידי גופו של הלכה שגורס ונכנס אחר כך בתוך מעיו, כמו שכתוב "ותורתך בתוך מעי", שחיזוק זה אינו רק כמו חיזוק גשמי דלב ואברים ע"י על ידי האכילה גשמית.

ועם זה יובן שההכרה בדעת רוחני האלקי בנשמות אינו בא רק ע"י על ידי טעם דגן שהוא התלמוד דוקא, כמו שעל ידי הלחם הנטעם יחזק הרוחניות של ה[[מוחין]] שב[[ראש]], (ולכך נשמות בגן עדן אין משיגים אלקות רק על ידי טעם תלמוד שלמדו ב[[עולם הזה]] דוקא, ודורות הראשונים שהכירו בדעת בלא לחמה של תורה הרי גם לאבות לא נגלה שמו העצמי וכמ"ש ושמי הויה לא כו' רק באל שדי שהוא בחינת [[המלכות]] לכך הכירו הראשונים והוא שלא הכירו בבחינת עצמיות כבן לאב לקרות אבא, כמו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו כו' והתורה שרשה בעצמיות המוחין וז"ש ג' קשרין הן ישראל באורייתא כו', וכלך ע"י על ידי טעם דגן דתלמוד הכירו ישראל דוקא לקרות אבא לבד, ולא אמר שע"י שעל ידי טעם דגן יהיה לו דעת לתינוק זולת זה משום דהא בהא תליא), וזהו ואספת דגנך הוא לחמה של תורה שהוא מזון עצמי לנפש האלקית שידע לקרות אבא בבחינת עצמיות שלמעלה מן ההשג' של הראשונים משום דישראל עלו במחשבה כו' ואחר כך אמר תירושך ויצהרך שהן בחינת יין ושמן פנימית ורזין דאורייתא כנ"ל. כל זה לעומת פנימיות התורה שבה הטעם מושג מיד בבחינת יין.