==היחס לשיטה בחסידות==
ה"התנגשות" של שיטה זו בשיטת ההבדלים בין שיטת החקירה לשיטת החסידות היא, שספרים אלו הוכיחו והגיעו למסקנה שספרי החקירה מוכיחים שיש בורא לעולם - על ידי שכל בלבד. [[תורת החסידות]] מסבירה שתכלית עבודת ה' האמתית היא כאשר תהא למעלה מהשכל, מתוך אמונה פשוטה ותמימה. הדברים מגיעים עד כדי שאפילו המצוות ההגיוניות והמובנות בשכל אנושי, צריכות להתקיים - על פי החסידות - מתוך כך שאלוקים הוא שציווה לקיימם, ולא מתוך כך שהשכל מכריח לקיימם, וזאת משום, שאם מצוותיו של היהודי ייתלו בשכלו, עלול שכלו להובילו למסקנות הפוכות מן היהדות. אך אם לא ייתלה בשכלו, אלא יעבוד את בוראו מתוך אמונה, ממילא שכלו לא יכול להפריעו.
לפיכך, שיטת החקירה, שכל מהותה שכל והיגיון, אינה עומדת על דרישת החסידות, לפיה עבודת ה' צריכה להיות למעלה מן השכל. החקירה שהותרה על פי דרך החסידות ואף מומלצת כיסוד מרכזי בעבודת ה', היא החקירה והדרישה בגדלות השם יתברך, להעמיק בגדולתו על פי תורת החסידות{{הערה|ראה דגל מחנה אפרים לך לך ד"ה ולא בשם הבעל שם טוב}}, אך לא ח"ו החקירה במציאותו יתברך.
אך למרות כל זאת, [[אדמו"ר הצמח צדק]] כתב ספר המסביר את החקירה על פי ה[[חסידות חב"ד|חסידות]] בשם [[דרך אמונה (ספר החקירה)]]. במשך שנים נמנעו ה[[חסיד]]ים מללמוד בו, בפשטות מצד הטעם הנ"ל. אך בתשס"ג יוהו"ל הספר מחדש.
לעומת זאת, ישנה התייחסות מהרבי לפיה משמע שיש ללמוד חקירה. הרבי כותב שהאמונה הפשוטה והחקירה ודרישה שבזה מוכרחים, ומשלימים זה את זה. היינו, שיסוד היסודות הוא האמונה הפשוטה והטהורה במציאות הבורא. לאחר מכן, נעשים מחוייבים במה שכתב הרמב"ם "'''לידע''' שיש שם מצוי ראשון", וכן בל' הזהר: "פקודא דא קדמאה דכל פקודין כו' '''למנדע''' ליה לקוב"ה", והרי, כותב הרבי, "לא יגעת ומצאת אל תאמין", ולפיכך, מלבד האמונה התמימה יש לייגע ולהטריח את השכל עד קצה גבול יכולתו המוגבלת - ואף מעבר לכך - להגיע להבנה הגיונית בדבר מציאות הקב"ה, על פי השכל. והיינו, שחקירה וחסידות אינם סותרים, ואדרבה, שניהם עולים בקנה אחד; החקירה, שתפקידה להוכיח שכלית את קיום הבורא - צריכה להיות מבוססת על האמונה הפשוטה, והאמונה הפשוטה - צריכה להגיע גם לשכל האנושי כמה שניתן.
נראה שדברי הרבי שופכים אור חדש על העניין, משום שעל פי זה אין מקום לטענה הנ"ל (- אם מציאות הבורא מבוססת על שכלו - אזי עלול שכלו לגרור אותו למסקנות הפוכות), כיוון שבסיס ידיעת האלוקות צריך להיות מושתת על האמונה שלמעלה מהשכל. לאחר יסוד זה, מוטל על האדם להבין בשכלו ככל שביכולתו את אמונתו, ומנגד: הבנה שכלית זו לא תפריעו כלל ועיקר, משום שגם אם שכלו יובילו למסקנות הפוכות, עדיין יש לו הבסיס, האמונה, שעל פיה ינסה שוב ככל שביכולתו להוכיח את שהוא מאמין. כלומר, שאת שיטת החקירה אין ללמוד כבסיס לאמונה בבורא, אלא כהוכחות לאמונה בבורא - שהיה הבסיס.
מדברי הרבי אף נראה, שלימוד החקירה מוטל על כל יהודי, וכפי שמצטט את הרמב"ם והזוהר.
דרך לימוד זו בשיטת החקירה מיוסדת על דרך הבעל שם טוב שאמר: {{ציטוטון|טעם למה אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו, כי יש שני סוגי בני אדם המאמינים בהשם יתברך, א' שמאמין בהקדוש ברוך הוא מחמת שהולך בדרכי אבותיו הקדמונים, ועם כל זה אמונתו חזקה, והב' הוא מי שבא על האמנת הדת מחמת החקירה, והחילוק ביניהם הוא, שהסוג הא' יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות ח"ו, כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו, ועוד שלא חקר מעולם, אבל יש לו חסרון, שהאמונה אצלו הוא רק מצות אנשים מלומדה, בלי טעם ושכל, אבל הב' יש לו מעלה, שמחמת שהכיר הבורא יתברך מחמת גודל חקירתו, הוא חזק באמונה שלימה ובאהבה גמורה, אבל גם כן יש לו חסרון, שבקל יכולים לפתותו, ואם יביאו לו ראיות הסותרות חקירותיו, יתפתה ח"ו, אבל מי ששני המדות בידו, אין לו למעלה ממנו, דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק, וגם כן באה לו על ידי שחקר בעצמו, זו הוא אמונה שלימה וטובה, ולזה אנו אומרים קלח) אלהינו ואלהי אבותינו, גם יש לפרש בזה הכתוב (תהלים ל"ד) טעמו וראו כי טוב ה', רצה לומר, טעמו [מעצמכם להרגיש הטעם והיינו] מחמת החקירה, וראו לשון ראיית [מה שאתם רואים מאחרים] הנהגה כמו שהנהיגו אבותינו{{הערה|[[כתר שם טוב]] די"ט ע"ג, לקוטים יקרים דט"ז ע"ב)}}}}
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]]