10,583
עריכות
שינויים
מ
החלפת טקסט – "ז"ל" ב־""
== מקורה ==
כתוב בתורה{{ציטוט|תוכן="שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם.."|מקור=שמות יב, טו.}}
מפסוק זה למדו חז"ל ח שבנוסף לאיסור המצאות חמץ ברשותו ובביתו של יהודי בפסח שמתחיל רק בתחילת החג - בליל ט"ו בניסן, חל חובה על כל אחד להשבית ולבער את החמץ עוד קודם לכן - כבר בערב החג ביום י"ד בניסן בחצות היום. וכך דרשו חז"לח:{{הערה|פסחים ד ב. וראה המשך הסוגיה שם דף ה.}}"אמר אביי תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור." וביארו שכוונת הכתוב "הראשון" הוא ראשון קודם לשבעת ימי החג.
והביאו ראיה לביאורם זה את הפסוק:'''"לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי"'''{{הערה|שמות כג, יח.}} ופירשו לא תשחט את קרבן פסח ועדיין חמץ קיים ושחיטת הפסח הוא בי"ד בניסן לאחרי חצות היום ויוצא שכבר אז חלה חובת הביעור.
גדר מצווה זו פוסק אדמו"ר הזקן הוא שמיד כשמגיעה חצות יתעסק האדם להשבית ולבער את החמץ מביתו. ומצד הדין בזה שהיה מבטלו ומפקירו היה מועיל, אלא שלאחרי חצות כשחלה כבר על החמץ חובת הביעור שוב אין החמץ ברשותו - שאסור בהנאה - ולכן שוב אינו יכול לבטלו ולהפקירו, ועל כן בשעה זו תקנתו היחידה היא לבערו מין העולם.
ולפני זמן הביעור היה מועיל לכאורה לבטלו בליבו ולהפקירו אלא שחכמים גזרו שביטול בלב לבד לא יועיל מחשש שמא לא יגמור בליבו לגמרי לבטלו וכן שמא לאחרי שיבטלו ימצאנו באמצע החג וישכח ויאכלהו. גזרו חז"ל ח שעל האדם לבער את כל החמץ שברשותו ו[[בדיקת חמץ|לחפש אחריו]] ולבערו.