רחמנות - היסטוריית גרסאות

שלום: הפניה לדף רחמים

2016-11-01T18:55:15Z

הפניה לדף רחמים

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־21:55, 1 בנובמבר 2016
שורה 1:		שורה 1:
	~~רגש '''הרחמים''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.~~		#הפניה [[רחמים]]

	~~== הנקודה הפנימית שברחמנות ==~~

	[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.

	ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}

	~~== משורש הדעת ==~~

	על פי הסברו של [[אדמו"ר הזקן]] ב[[ליקוטי תורה]], רחמנות היא משורש הדעת, ומסיבה זו קטנים אין להם דעת, אין להם רחמנות, וכן נשים שדעתן קלה - מרחמים פחות מאנשים, שמסיבה זו כתוב: כרחם אב על בנים, ולא "כרחם אם על בנים".

	~~הרחמנות קשורה להתקשרות דעתו של המרחם, בדעתו של מי שמרחמים עליו, ולכן מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו.~~

	מעניין כי באחד ממכתביו של [[הבעל שם טוב]]{{הערת שוליים\|הגניזה החרסונית, מכתב קכט.}} לבנו רבי צבי, הוא חותם את עצמו: {{ציטוטון\|דברי אביך '''המרחם את הבריות''', ישראל בע"ש ממעזבוז.}}.

	~~{{הערות שוליים}}~~
	~~[[קטגוריה:מידות ורגשות~~]]

שלום בוט2: החלפת טקסט – "ע"פ" ב־"על פי"

2016-09-23T00:22:51Z

החלפת טקסט – "ע"פ" ב־"על פי"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־03:22, 23 בספטמבר 2016
שורה 9:		שורה 9:
	== משורש הדעת ==		== משורש הדעת ==

	~~ע"פ~~ הסברו של [[אדמו"ר הזקן]] ב[[ליקוטי תורה]], רחמנות היא משורש הדעת, ומסיבה זו קטנים אין להם דעת, אין להם רחמנות, וכן נשים שדעתן קלה - מרחמים פחות מאנשים, שמסיבה זו כתוב: כרחם אב על בנים, ולא "כרחם אם על בנים".		על פי הסברו של [[אדמו"ר הזקן]] ב[[ליקוטי תורה]], רחמנות היא משורש הדעת, ומסיבה זו קטנים אין להם דעת, אין להם רחמנות, וכן נשים שדעתן קלה - מרחמים פחות מאנשים, שמסיבה זו כתוב: כרחם אב על בנים, ולא "כרחם אם על בנים".

	הרחמנות קשורה להתקשרות דעתו של המרחם, בדעתו של מי שמרחמים עליו, ולכן מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו.		הרחמנות קשורה להתקשרות דעתו של המרחם, בדעתו של מי שמרחמים עליו, ולכן מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו.

קרייזי אבאוט משיח: Cat-a-lot: העביר מקטגוריה:ערכים במבט החסידות לקטגוריה:מידות ורגשות

2016-09-20T07:15:31Z

Cat-a-lot: העביר מקטגוריה:ערכים במבט החסידות לקטגוריה:מידות ורגשות

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־10:15, 20 בספטמבר 2016
שורה 16:		שורה 16:

	{{הערות שוליים}}		{{הערות שוליים}}
	[[קטגוריה:~~ערכים במבט החסידות~~]]		[[קטגוריה:מידות ורגשות]]

שלום בוט: החלפת טקסט – " הרמב"ם " ב־" הרמב"ם "

2016-04-27T20:28:14Z

החלפת טקסט – " הרמב"ם " ב־" הרמב"ם "

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:28, 27 באפריל 2016
שורה 5:		שורה 5:
	[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.		[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.

	ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}		ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}

	== משורש הדעת ==		== משורש הדעת ==

שיע בוט: החלפת טקסט – "" ב־"}}"

2015-12-28T18:59:15Z

החלפת טקסט – "</REF>" ב־"}}"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־21:59, 28 בדצמבר 2015
שורה 3:		שורה 3:
	== הנקודה הפנימית שברחמנות ==		== הנקודה הפנימית שברחמנות ==

	[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.~~</REF>~~ מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.		[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.

	ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.~~</REF>~~"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.~~</REF>~~		ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}

	== משורש הדעת ==		== משורש הדעת ==

שיע בוט: החלפת טקסט – "" ב־"{{הערה|1="

2015-12-28T18:48:29Z

החלפת טקסט – "<REF>" ב־"{{הערה|1="

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־21:48, 28 בדצמבר 2015
שורה 3:		שורה 3:
	== הנקודה הפנימית שברחמנות ==		== הנקודה הפנימית שברחמנות ==

	[[הרמב"ם]]~~<REF>~~הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.		[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.

	ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]~~<REF>~~בראשית יח, כז.</REF>"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". ~~<REF>~~ [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.</REF>		ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.</REF>"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.</REF>

	== משורש הדעת ==		== משורש הדעת ==

שלום: החלפת טקסט – "—" ב־"-"

2014-03-13T16:29:30Z

החלפת טקסט – "—" ב־"-"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־19:29, 13 במרץ 2014
שורה 3:		שורה 3:
	== הנקודה הפנימית שברחמנות ==		== הנקודה הפנימית שברחמנות ==

	[[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין.		[[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.

	ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]<REF>בראשית יח, כז.</REF>"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". <REF> [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.</REF>		ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]<REF>בראשית יח, כז.</REF>"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". <REF> [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.</REF>

	== משורש הדעת ==		== משורש הדעת ==

חיים נהר: שוחזר מעריכה של 76.73.16.122 (שיחה) לעריכה האחרונה של שלום

2011-01-16T15:50:42Z

שוחזר מעריכה של 76.73.16.122 (שיחה) לעריכה האחרונה של שלום

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
 רגש '''הרחמים''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
 == הנקודה הפנימית שברחמנות ==
 [[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין.

76.73.16.122: /* הנקודה הפנימית שברחמנות */

2011-01-16T15:32:56Z

הנקודה הפנימית שברחמנות

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־18:32, 16 בינואר 2011
שורה 19:		שורה 19:
	== הנקודה הפנימית שברחמנות ==		== הנקודה הפנימית שברחמנות ==

			שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

			כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

			הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

			ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

			לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

			קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

			זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

			שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
	[[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין.		[[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין.

76.73.16.122: /* הנקודה הפנימית שברחמנות */

2011-01-16T15:32:07Z

הנקודה הפנימית שברחמנות

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־18:32, 16 בינואר 2011
שורה 1:		שורה 1:
	רגש '''הרחמים''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.		רגש '''הרחמים''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.

			רחמנות על חבד
			שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

			כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

			הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

			ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

			לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

			קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

			זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

			שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
	== הנקודה הפנימית שברחמנות ==		== הנקודה הפנימית שברחמנות ==