איסור הקטרת שאור ודבש - היסטוריית גרסאות

שיע.ק: ניסוח

2025-10-30T22:45:01Z

ניסוח

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־01:45, 31 באוקטובר 2025
שורה 2:		שורה 2:

	== מקור המצווה ==		== מקור המצווה ==
	~~מצוה זו נמצא בתורה~~		מקור המצווה בפסוק
	{{ציטוט\|תוכן=כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'\|מקור=ויקרא ב, יא}}		{{ציטוט\|תוכן=כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'\|מקור=ויקרא ב, יא}}

מ. רובין: צ'קטי

2025-10-30T14:05:46Z

צ'קטי

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־17:05, 30 באוקטובר 2025
שורה 1:		שורה 1:
	'''איסור הקרבת שאור ודבש''' היא המצווה{{הערה\|[[ספר החינוך]] מצווה קיז.}} שלא להקריב שאור או דבש על גבי ה[[מזבח החיצון\|מזבח]].		'''איסור הקרבת שאור ודבש''' היא המצווה{{הערה\|[[ספר החינוך]] מצווה קיז.}} שלא להקריב שאור או דבש על גבי ה[[מזבח החיצון\|מזבח]].

	== מקור המצווה ==		== מקור המצווה ==
	מצוה זו נמצא בתורה		מצוה זו נמצא בתורה
	{{ציטוט\|תוכן=כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'\|מקור=ויקרא ב, יא}}		{{ציטוט\|תוכן=כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'\|מקור=ויקרא ב, יא}}

שורה 10:		שורה 10:

	== מטעמי המצוה ==		== מטעמי המצוה ==

	==== טעם א' ====		==== טעם א' ====
	הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש קשור לתכלית הקרבנות, שהיא לעורר את מחשבת המקריב ולחנך אותו במידות טובות. כל פעולה בהקרבת הקרבנות, וההכנות לקראתם, נועדה לשמש כעזר למדרגת רוחניות ולקידום המידות הפנימיות של האדם.		הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש קשור לתכלית הקרבנות, שהיא לעורר את מחשבת המקריב ולחנך אותו במידות טובות. כל פעולה בהקרבת הקרבנות, וההכנות לקראתם, נועדה לשמש כעזר למדרגת רוחניות ולקידום המידות הפנימיות של האדם.
שורה 22:		שורה 21:
	השאור, שהוא סמל לגבהות, מגביה את עצמו על ידי התפשטות חומרית. הדבש, לעומתו, מצטיין במתיקות רבה, ומסיבה זו הוא מעלה את רתיחתו הרבה. שניהם, השאור והדבש, מייצגים תכונות של '''גאווה''' והתפשטות מעבר לגבולות הטבע, ולכן הם לא מתאימים להיות קרבנות לרצון ה'.		השאור, שהוא סמל לגבהות, מגביה את עצמו על ידי התפשטות חומרית. הדבש, לעומתו, מצטיין במתיקות רבה, ומסיבה זו הוא מעלה את רתיחתו הרבה. שניהם, השאור והדבש, מייצגים תכונות של '''גאווה''' והתפשטות מעבר לגבולות הטבע, ולכן הם לא מתאימים להיות קרבנות לרצון ה'.

	על פי פירוש הרמב"ן ~~ז"ל~~, הקרבנות לא צריכים לבוא מן הדברים שיש להם "יד חזקה לשנות את הטבע", כלומר דברים שמוציאים את האדם מגבולות המידה והענווה. כיוון שהשאור מייצג את ההתפשטות והגאווה והדבש את המתיקות המוחלטת, הקרבנות צריכים לבוא דווקא ממה שיש בו '''איזון''' ו'''מיזוג''', כמו המזון שנעשה באופן רגוע ומאוזן, שיבטא ענווה, לא גאווה ולא פינוק.		על פי פירוש הרמב"ן, הקרבנות לא צריכים לבוא מן הדברים שיש להם "יד חזקה לשנות את הטבע", כלומר דברים שמוציאים את האדם מגבולות המידה והענווה. כיוון שהשאור מייצג את ההתפשטות והגאווה והדבש את המתיקות המוחלטת, הקרבנות צריכים לבוא דווקא ממה שיש בו '''איזון''' ו'''מיזוג''', כמו המזון שנעשה באופן רגוע ומאוזן, שיבטא ענווה, לא גאווה ולא פינוק.

	כפי שנאמר בבראשית רבה, מידת '''הרחמים''' שותפה למידת '''הדין''' בהבראה של העולם, כלומר יש מקום למידה מאוזנת ולא מוגזמת. זו גם הסיבה שקרבנות צריכים להיות תוצאה של '''איזון''', כדי שלא תתפשט בהם מידת הגאווה או התפנקות יתרה, אלא בדיוק את המידה הנכונה.		כפי שנאמר בבראשית רבה, מידת '''הרחמים''' שותפה למידת '''הדין''' בהבראה של העולם, כלומר יש מקום למידה מאוזנת ולא מוגזמת. זו גם הסיבה שקרבנות צריכים להיות תוצאה של '''איזון''', כדי שלא תתפשט בהם מידת הגאווה או התפנקות יתרה, אלא בדיוק את המידה הנכונה.
שורה 43:		שורה 42:
	לפי זה, אם נתבונן, העניין הוא שבאמת ישנם '''מיני גבורות''' שמגיעים ממקום של המשך ושפע. כמו שהירידה של '''הגשמים''' נחשבת לגבורות, או אפילו '''הדבש המכווץ''', התוקף את הנפש ומחיה אותה — כל אלו באים מבחינת גבורות שבחסד, שמסיבה זו לא יכולים להיות מוקרבים על המזבח.		לפי זה, אם נתבונן, העניין הוא שבאמת ישנם '''מיני גבורות''' שמגיעים ממקום של המשך ושפע. כמו שהירידה של '''הגשמים''' נחשבת לגבורות, או אפילו '''הדבש המכווץ''', התוקף את הנפש ומחיה אותה — כל אלו באים מבחינת גבורות שבחסד, שמסיבה זו לא יכולים להיות מוקרבים על המזבח.

	הדבש, כמו כל המתיקים, מבטא את הכוחות הפנימיים של '''הגבורות שבחסדים'''. ~~למרות~~ שהמתיקות עצמה נובעת מהחסד, הרי שלמעשה מדובר במתיקות שמולידה '''הגבלה''' ו'''צמצום''' פנימי, המשדרים כוח פנימי שמוליך ומרפא את הנפש, אך הם אינם שייכים למצב של חסד טהור שנדרש במזבח.		הדבש, כמו כל המתיקים, מבטא את הכוחות הפנימיים של '''הגבורות שבחסדים'''. אף על פי שהמתיקות עצמה נובעת מהחסד, הרי שלמעשה מדובר במתיקות שמולידה '''הגבלה''' ו'''צמצום''' פנימי, המשדרים כוח פנימי שמוליך ומרפא את הנפש, אך הם אינם שייכים למצב של חסד טהור שנדרש במזבח.

	לכן, לא יתקבלו על המזבח המיני מתיקה הללו, משום שהם מייצגים את הגבורות ולא את החסד המוחלט, שעליו נבנים הקרבנות הרוחניים{{הערה\|[[תורה אור]] הוספות שמות קז,ב.}}.		לכן, לא יתקבלו על המזבח המיני מתיקה הללו, משום שהם מייצגים את הגבורות ולא את החסד המוחלט, שעליו נבנים הקרבנות הרוחניים{{הערה\|[[תורה אור]] הוספות שמות קז,ב.}}.

	== ראו גם ==		== ראו גם ==
			* [[דבש]]

	* [[דבש]]
	{{הערות שוליים}}		{{הערות שוליים}}
	[[קטגוריה:מצוות]]		[[קטגוריה:מצוות]]
	[[קטגוריה:קרבנות]]		[[קטגוריה:קרבנות]]

שיע.ק: /* מטעמי המצוה */ ניסוח

2025-10-30T11:21:51Z

מטעמי המצוה: ניסוח

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־14:21, 30 באוקטובר 2025
שורה 11:		שורה 11:
	== מטעמי המצוה ==		== מטעמי המצוה ==

	==== טעם ~~אחד~~ ====		==== טעם א' ====
	הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש קשור לתכלית הקרבנות, שהיא לעורר את מחשבת המקריב ולחנך אותו במידות טובות. כל פעולה בהקרבת הקרבנות, וההכנות לקראתם, נועדה לשמש כעזר למדרגת רוחניות ולקידום המידות הפנימיות של האדם.		הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש קשור לתכלית הקרבנות, שהיא לעורר את מחשבת המקריב ולחנך אותו במידות טובות. כל פעולה בהקרבת הקרבנות, וההכנות לקראתם, נועדה לשמש כעזר למדרגת רוחניות ולקידום המידות הפנימיות של האדם.

שורה 17:		שורה 17:
	# '''הטעם לאיסור הקרבת דבש''' – הדבש, שהוא מתוק ביותר, מסמל את הרצון למתיקות ולפינוק. על פי זה, התורה אסרה את הדבש במנחה כדי להימנע מהנטייה לפנק את עצמך יותר מדי, ולהימנע מהתפנקות בעולם הזה. יש בזה גם חינוך לילדים לבל יתמכרו אחרי המאכלים המתוקים כפי שנוהגים הזוללים והסובאים. התורה רוצה להדגיש כי על האדם להתמקד במאכלים מועילים וצרכים חיוניים לגופו, ולא לנסות ליהנות רק מהחושים, כמו טעימת המתוק שנעשית לעיתים מתוך כוונה לחוש את הנאה הגרונית בלבד. יש לחנך את האדם לכוון במזונו ובשתייתו, לא לטובת הנאה רגעית או לחפש רק את המתוק שבחיים, אלא מתוך מטרה לשמור על בריאות הגוף והנפש.		# '''הטעם לאיסור הקרבת דבש''' – הדבש, שהוא מתוק ביותר, מסמל את הרצון למתיקות ולפינוק. על פי זה, התורה אסרה את הדבש במנחה כדי להימנע מהנטייה לפנק את עצמך יותר מדי, ולהימנע מהתפנקות בעולם הזה. יש בזה גם חינוך לילדים לבל יתמכרו אחרי המאכלים המתוקים כפי שנוהגים הזוללים והסובאים. התורה רוצה להדגיש כי על האדם להתמקד במאכלים מועילים וצרכים חיוניים לגופו, ולא לנסות ליהנות רק מהחושים, כמו טעימת המתוק שנעשית לעיתים מתוך כוונה לחוש את הנאה הגרונית בלבד. יש לחנך את האדם לכוון במזונו ובשתייתו, לא לטובת הנאה רגעית או לחפש רק את המתוק שבחיים, אלא מתוך מטרה לשמור על בריאות הגוף והנפש.

	==== טעם ~~שני~~ ====		==== טעם ב' ====
	הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש הוא לעורר את מידת '''הענווה''' אצל המקריב.		הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש הוא לעורר את מידת '''הענווה''' אצל המקריב.

213.151.38.126: /* טעם אחת */ טעם זה זכר לא נקבה צריך לכתוב טעם אחד

2025-10-26T13:40:18Z

טעם אחת: טעם זה זכר לא נקבה צריך לכתוב טעם אחד

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־16:40, 26 באוקטובר 2025
שורה 11:		שורה 11:
	== מטעמי המצוה ==		== מטעמי המצוה ==

	==== טעם ~~אחת~~ ====		==== טעם אחד ====
	הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש קשור לתכלית הקרבנות, שהיא לעורר את מחשבת המקריב ולחנך אותו במידות טובות. כל פעולה בהקרבת הקרבנות, וההכנות לקראתם, נועדה לשמש כעזר למדרגת רוחניות ולקידום המידות הפנימיות של האדם.		הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש קשור לתכלית הקרבנות, שהיא לעורר את מחשבת המקריב ולחנך אותו במידות טובות. כל פעולה בהקרבת הקרבנות, וההכנות לקראתם, נועדה לשמש כעזר למדרגת רוחניות ולקידום המידות הפנימיות של האדם.

שורה 17:		שורה 17:
	# '''הטעם לאיסור הקרבת דבש''' – הדבש, שהוא מתוק ביותר, מסמל את הרצון למתיקות ולפינוק. על פי זה, התורה אסרה את הדבש במנחה כדי להימנע מהנטייה לפנק את עצמך יותר מדי, ולהימנע מהתפנקות בעולם הזה. יש בזה גם חינוך לילדים לבל יתמכרו אחרי המאכלים המתוקים כפי שנוהגים הזוללים והסובאים. התורה רוצה להדגיש כי על האדם להתמקד במאכלים מועילים וצרכים חיוניים לגופו, ולא לנסות ליהנות רק מהחושים, כמו טעימת המתוק שנעשית לעיתים מתוך כוונה לחוש את הנאה הגרונית בלבד. יש לחנך את האדם לכוון במזונו ובשתייתו, לא לטובת הנאה רגעית או לחפש רק את המתוק שבחיים, אלא מתוך מטרה לשמור על בריאות הגוף והנפש.		# '''הטעם לאיסור הקרבת דבש''' – הדבש, שהוא מתוק ביותר, מסמל את הרצון למתיקות ולפינוק. על פי זה, התורה אסרה את הדבש במנחה כדי להימנע מהנטייה לפנק את עצמך יותר מדי, ולהימנע מהתפנקות בעולם הזה. יש בזה גם חינוך לילדים לבל יתמכרו אחרי המאכלים המתוקים כפי שנוהגים הזוללים והסובאים. התורה רוצה להדגיש כי על האדם להתמקד במאכלים מועילים וצרכים חיוניים לגופו, ולא לנסות ליהנות רק מהחושים, כמו טעימת המתוק שנעשית לעיתים מתוך כוונה לחוש את הנאה הגרונית בלבד. יש לחנך את האדם לכוון במזונו ובשתייתו, לא לטובת הנאה רגעית או לחפש רק את המתוק שבחיים, אלא מתוך מטרה לשמור על בריאות הגוף והנפש.

	==== טעם ~~שניה~~ ====		==== טעם שני ====
	הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש הוא לעורר את מידת '''הענווה''' אצל המקריב.		הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש הוא לעורר את מידת '''הענווה''' אצל המקריב.

ר.ז. ב־23:38, 3 בפברואר 2025

2025-02-03T23:38:26Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־02:38, 4 בפברואר 2025
שורה 1:		שורה 1:
	'''איסור הקרבת שאור ודבש'''		'''איסור הקרבת שאור ודבש''' היא המצווה{{הערה\|[[ספר החינוך]] מצווה קיז.}} שלא להקריב שאור או דבש על גבי ה[[מזבח החיצון\|מזבח]].

	[[ספר החינוך]] מצווה קיז.

	~~היא המצווה~~ שלא להקריב שאור או דבש על גבי ה[[מזבח]].

	== מקור המצווה ==		== מקור המצווה ==
שורה 21:		שורה 17:
	# '''הטעם לאיסור הקרבת דבש''' – הדבש, שהוא מתוק ביותר, מסמל את הרצון למתיקות ולפינוק. על פי זה, התורה אסרה את הדבש במנחה כדי להימנע מהנטייה לפנק את עצמך יותר מדי, ולהימנע מהתפנקות בעולם הזה. יש בזה גם חינוך לילדים לבל יתמכרו אחרי המאכלים המתוקים כפי שנוהגים הזוללים והסובאים. התורה רוצה להדגיש כי על האדם להתמקד במאכלים מועילים וצרכים חיוניים לגופו, ולא לנסות ליהנות רק מהחושים, כמו טעימת המתוק שנעשית לעיתים מתוך כוונה לחוש את הנאה הגרונית בלבד. יש לחנך את האדם לכוון במזונו ובשתייתו, לא לטובת הנאה רגעית או לחפש רק את המתוק שבחיים, אלא מתוך מטרה לשמור על בריאות הגוף והנפש.		# '''הטעם לאיסור הקרבת דבש''' – הדבש, שהוא מתוק ביותר, מסמל את הרצון למתיקות ולפינוק. על פי זה, התורה אסרה את הדבש במנחה כדי להימנע מהנטייה לפנק את עצמך יותר מדי, ולהימנע מהתפנקות בעולם הזה. יש בזה גם חינוך לילדים לבל יתמכרו אחרי המאכלים המתוקים כפי שנוהגים הזוללים והסובאים. התורה רוצה להדגיש כי על האדם להתמקד במאכלים מועילים וצרכים חיוניים לגופו, ולא לנסות ליהנות רק מהחושים, כמו טעימת המתוק שנעשית לעיתים מתוך כוונה לחוש את הנאה הגרונית בלבד. יש לחנך את האדם לכוון במזונו ובשתייתו, לא לטובת הנאה רגעית או לחפש רק את המתוק שבחיים, אלא מתוך מטרה לשמור על בריאות הגוף והנפש.

	===== טעם שניה =====		==== טעם שניה ====
	הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש הוא לעורר את מידת '''הענווה''' אצל המקריב.		הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש הוא לעורר את מידת '''הענווה''' אצל המקריב.

שורה 50:		שורה 46:

	לכן, לא יתקבלו על המזבח המיני מתיקה הללו, משום שהם מייצגים את הגבורות ולא את החסד המוחלט, שעליו נבנים הקרבנות הרוחניים{{הערה\|[[תורה אור]] הוספות שמות קז,ב.}}.		לכן, לא יתקבלו על המזבח המיני מתיקה הללו, משום שהם מייצגים את הגבורות ולא את החסד המוחלט, שעליו נבנים הקרבנות הרוחניים{{הערה\|[[תורה אור]] הוספות שמות קז,ב.}}.

			== ראו גם ==

			* [[דבש]]
	{{הערות שוליים}}		{{הערות שוליים}}
	[[קטגוריה:מצוות]]		[[קטגוריה:מצוות]]
	[[קטגוריה:קרבנות]]		[[קטגוריה:קרבנות]]

ר.ז.: יצירת דף עם התוכן "'''איסור הקרבת שאור ודבש''' ספר החינוך מצווה קיז. היא המצווה שלא להקריב שאור או דבש על גבי המזבח. == מקור המצווה == מצוה זו נמצא בתורה {{ציטוט|תוכן=כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'|מקור=ויקרא ב, יא}} ונכפלה המניעה בראש ה..."

2025-02-03T23:36:31Z

יצירת דף עם התוכן "'''איסור הקרבת שאור ודבש''' ספר החינוך מצווה קיז. היא המצווה שלא להקריב שאור או דבש על גבי המזבח. == מקור המצווה == מצוה זו נמצא בתורה {{ציטוט|תוכן=כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'|מקור=ויקרא ב, יא}} ונכפלה המניעה בראש ה..."

דף חדש

'''איסור הקרבת שאור ודבש'''

[[ספר החינוך]] מצווה קיז.

היא המצווה שלא להקריב שאור או דבש על גבי ה[[מזבח]].

== מקור המצווה ==
מצוה זו נמצא בתורה
{{ציטוט|תוכן=כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'|מקור=ויקרא ב, יא}}

ונכפלה המניעה בראש הפסוק כאשר נאמר: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ". האיסור מתייחס לכל מיני שאור ודבש, לרבות דבש תמרים ודבש שמופק ממיני פירות אחרים.

האיסור הוא לא רק על הקטירה של השאור או הדבש עצמם, אלא גם על הכנסתן כמרכיב בתערובת של הקורבנות. כך, אסור להשתמש בהם כדי לתת ריח ניחוח למזבח, גם אם הם לא מהווים את החלק המרכזי במנחה.

== מטעמי המצוה ==

==== טעם אחת ====
הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש קשור לתכלית הקרבנות, שהיא לעורר את מחשבת המקריב ולחנך אותו במידות טובות. כל פעולה בהקרבת הקרבנות, וההכנות לקראתם, נועדה לשמש כעזר למדרגת רוחניות ולקידום המידות הפנימיות של האדם.

# '''הטעם לאיסור הקרבת שאור''' – השאור הוא תמצית החמץ, המתפשט ומחמיץ את המאכלים. החמץ נוצר כתוצאה מהשהות הארוכה והממושכת, מה שגורם לו להתפשט ולהחמיץ. על פי זה, התורה אסרה להקריב חמץ כדי לעורר את מידת '''הזריזות''' במעשי האדם. הימנעות מהקרבת חמץ משדרת את הצורך להימנע מהשהייה ארוכה ולהתמיד במעשים מהירים וממוקדים, כמו שעושים במעשי ה' – בזוהר ובמהירות. זהו עידוד לפיתוח הזריזות במעשים, כגון הציווי "הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". במנחות יחיד, האיסור חמור יותר, משום שביחיד קיימת נטייה לעצלות, ולכן המנחה חייבת להיות מצה, שהיא חפץ שאין בו חמץ, כדי לעורר את המחשבה על חשיבות הזריזות במעשים.
# '''הטעם לאיסור הקרבת דבש''' – הדבש, שהוא מתוק ביותר, מסמל את הרצון למתיקות ולפינוק. על פי זה, התורה אסרה את הדבש במנחה כדי להימנע מהנטייה לפנק את עצמך יותר מדי, ולהימנע מהתפנקות בעולם הזה. יש בזה גם חינוך לילדים לבל יתמכרו אחרי המאכלים המתוקים כפי שנוהגים הזוללים והסובאים. התורה רוצה להדגיש כי על האדם להתמקד במאכלים מועילים וצרכים חיוניים לגופו, ולא לנסות ליהנות רק מהחושים, כמו טעימת המתוק שנעשית לעיתים מתוך כוונה לחוש את הנאה הגרונית בלבד. יש לחנך את האדם לכוון במזונו ובשתייתו, לא לטובת הנאה רגעית או לחפש רק את המתוק שבחיים, אלא מתוך מטרה לשמור על בריאות הגוף והנפש.

===== טעם שניה =====
הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש הוא לעורר את מידת '''הענווה''' אצל המקריב.

השאור, שהוא סמל לגבהות, מגביה את עצמו על ידי התפשטות חומרית. הדבש, לעומתו, מצטיין במתיקות רבה, ומסיבה זו הוא מעלה את רתיחתו הרבה. שניהם, השאור והדבש, מייצגים תכונות של '''גאווה''' והתפשטות מעבר לגבולות הטבע, ולכן הם לא מתאימים להיות קרבנות לרצון ה'.

על פי פירוש הרמב"ן ז"ל, הקרבנות לא צריכים לבוא מן הדברים שיש להם "יד חזקה לשנות את הטבע", כלומר דברים שמוציאים את האדם מגבולות המידה והענווה. כיוון שהשאור מייצג את ההתפשטות והגאווה והדבש את המתיקות המוחלטת, הקרבנות צריכים לבוא דווקא ממה שיש בו '''איזון''' ו'''מיזוג''', כמו המזון שנעשה באופן רגוע ומאוזן, שיבטא ענווה, לא גאווה ולא פינוק.

כפי שנאמר בבראשית רבה, מידת '''הרחמים''' שותפה למידת '''הדין''' בהבראה של העולם, כלומר יש מקום למידה מאוזנת ולא מוגזמת. זו גם הסיבה שקרבנות צריכים להיות תוצאה של '''איזון''', כדי שלא תתפשט בהם מידת הגאווה או התפנקות יתרה, אלא בדיוק את המידה הנכונה.

== מדיני המצווה ==
העונש על מי שמפר את מצוות איסור הקרבת שאור ודבש הוא מלקות, כפי שמבואר במסכת מנחות{{הערה|נב ב.}}. אם הקריב את השאור או הדבש או אפילו תערובת הכוללת אותם, הוא חייב מלקות. ההכרעה ההלכתית המובאת בהלכות הרמב"ם{{הערה|הלכות מעשה הקרבנות, פרק ח'.}} קובעת כי איסור הקרבת שאור ודבש הוא לאו אחד. כלומר, אם הקריב את השאור והדבש יחד, הוא ילקה רק פעם אחת, אך אם הקריב כל אחד מהם בנפרד, הוא ילקה על כל אחד מהם בנפרד.

הגדרת האיסור איננה מוגבלת רק להקרבתם המוחלטת על המזבח, אלא גם אם נעשה בהם שימוש במנחות שניתן להן על גבי המזבח, כדוגמת שיירי מנחות שנאכלים על ידי הכהנים. לא רק בהקרבה עצמה קיימת מניעה, אלא גם במקרה שבו הם עשויים להתערב במנחה הנכנסת לאכול ולהיברר.

===== מנין הלאווין בתרי"ג מצוות =====
ה[[רמב"ם]] זיהה את איסור שאור ודבש כלאו אחד, כלומר לאו שבכללות, ומשכך, אם הוקרבו שניהם יחד, לא ילקה האדם אלא פעם אחת. אולם ה[[רמב"ן]] חלק על כך וחשב כי מדובר בשני לאוין נפרדים, כלומר ישנם שני איסורים עצמאיים לכל אחד מהם, ולכן אם הוקרבו כל אחד בנפרד, ילקה האדם על כל אחד מהם בנפרד.

== בחסידות ==
הטעם לאיסור הקרבת שאור ודבש הוא כי הם באים מבחינה של '''גבורות'''.

כפי שמובא בשער השופר בפנימיות, דבש בגימטריה ש"ו (שופר), והוא מייצג את '''הגבורות''' שבחסד. כלומר, דבש לא רק שיכול להיות מתוק ומענג, אלא הוא גם משדר בחינה פנימית של '''צמצום''' ו'''הגבלה''' — תכנים שקשורים באופן ישיר למידת הגבורות, שהיא מידת הדין והצמצום.

כמו כן, כל מיני מתיקה נחשבים בבחינת גבורות, שכן המתיקות שבמזון גורמת להרגשת נחת ועונג, אך היא נחשבת לתוצר של גבולות פנימיים שצמצמו את שפע החיים המוחלט. זו הסיבה שבכל קרבן לא יוכל להיות דבר המתוק לגמרי — שכן המתיקות הגולמית מייצגת את הפן '''הגבורי''' של הצמצום וההגבלה, ובכך מונעת את השפעת החסד השלם על הקרבן.

לפי זה, אם נתבונן, העניין הוא שבאמת ישנם '''מיני גבורות''' שמגיעים ממקום של המשך ושפע. כמו שהירידה של '''הגשמים''' נחשבת לגבורות, או אפילו '''הדבש המכווץ''', התוקף את הנפש ומחיה אותה — כל אלו באים מבחינת גבורות שבחסד, שמסיבה זו לא יכולים להיות מוקרבים על המזבח.

הדבש, כמו כל המתיקים, מבטא את הכוחות הפנימיים של '''הגבורות שבחסדים'''. למרות שהמתיקות עצמה נובעת מהחסד, הרי שלמעשה מדובר במתיקות שמולידה '''הגבלה''' ו'''צמצום''' פנימי, המשדרים כוח פנימי שמוליך ומרפא את הנפש, אך הם אינם שייכים למצב של חסד טהור שנדרש במזבח.

לכן, לא יתקבלו על המזבח המיני מתיקה הללו, משום שהם מייצגים את הגבורות ולא את החסד המוחלט, שעליו נבנים הקרבנות הרוחניים{{הערה|[[תורה אור]] הוספות שמות קז,ב.}}.
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:מצוות]]
[[קטגוריה:קרבנות]]