עריכת הדף "תבנית:ספר התניא/ליקוטי אמרים - פרק מ"ג"

'''פרק מג והנה''' על יראה תתאה זו, שהיא לקיום [[מצוות]]יו יתברך בבחינת סור מ[[רע]] ועשה [[טוב]], אמרו: אם אין [[יראה]] אין חכמה. ויש בה בחינת קטנות ובחינת גדלות. דהיינו כשנמשכת בחינת יראה זו מההתבוננות בגדולת ה', דאיהו ממלא כל עלמין, ומהארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה וכו', ובין רקיע לרקיע כו', רגלי החיות כנגד כולן וכו', וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות, אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה, מאחר שנמשכת מהעולמות, שהם לבושים של המלך הקדוש ברוך הוא, אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין וכו'. רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצוות. אך ה[[יראה עילאה]], ירא בשת, ויראה פנימיות, שהיא נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות, עליה אמרו: "אם אין חכמה אין יראה", ד[[חכמה]] היא כ"ח מ"ה, ו"[[החכמה]] מאין תמצא". ו"איזהו חכם הרואה את הנולד", פירוש, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך, כמו שנאמר: "וברוח פיו כל צבאם". ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו, וכלא ממש חשיבי ואין ואפס ממש, כביטול [[אור]] וזיו ה[[שמש]] בגוף השמש עצמה. ואל יוציא אדם עצמו מהכלל, שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה', ודבורו יתברך מיוחד במחשבתו כו', וכנ"ל [פרקים [[ליקוטי אמרים - פרק כ'|כ']] ו[[ליקוטי אמרים - פרק כ"א|כ"א]] ] באריכות, בדרך משל מנפש האדם, שדבור אחד מדבורו ומחשבתו כלא ממש כו'. 

וזהו שאמר הכתוב: "הן יראת ה' היא חכמה". אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו, אלא בקיום ה[[תורה]] וה[[מצוות]] על ידי [[יראה תתאה]] החיצונית. וזהו שאמרו: "אם אין יראה אין חכמה". 

והנה באהבה יש גם כן שתי מדרגות: אהבה רבה ואהבת עולם. אהבה רבה היא אהבה בתענוגים, והיא שלהבת העולה מאליה, ובאה מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם ביראה, כנודע על מאמר רז"ל: "דרכו של איש לחזר אחר אשה", שאהבה נקראת איש וזכר, כמו שכתוב: "זכר חסדו", ו"אשה יראת ה'", כנודע. 

ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה זו, כי אהבה זו היא מבחינת אצילות, דלית תמן קיצוץ ופירוד חס ושלום. אך אהבת עולם היא הבאה מה[[בינה|תבונה]] ו[[דעת]] בגדולת ה' [[אין סוף ברוך הוא]] ה[[ממלא כל עלמין]] וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא ממש חשיב, וכביטול דבור אחד ב[[נפש]] המשכלת בעודו ב[[מחשבה|מחשבתה]], או בחמדת הלב כנ"ל, אשר על ידי התבוננות זו ממילא תתפשט מידת האהבה שבנפש מלבושיה, דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו, ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ה' לבדו, מקור החיים של כל התענוגים, שכולם [[ביטול במציאות|בטלים במציאות]] וכלא ממש קמיה חשיבי, ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם חס ושלום, כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים, וכמו שכתוב: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי צור לבבי" וגו', וכמו שיתבאר לקמן. וגם מי שאין מידת אהבה שבנפשו מלובשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני, יכול להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה על ידי התבוננות הנ"ל, כמו שיתבאר לקמן. <noinclude>[[קטגוריה:תבניות ספר התניא|א]]</noinclude> 

והנה בחינת אהבה זו, פעמים שקודמת ליראה, כפי בחינת [[הדעת]] המולידה, כנודע [ש[[הדעת]] כולל [[חסד|חסדים]] ו[[גבורה|גבורות]], שהם אהבה ויראה, ופעמים שהחסדים קודמים לירד ולהתגלות]. ולכן אפשר לרשע ובעל עבירות שיעשה תשובה מאהבה, הנולדה בליבו בזכרו את ה' אלהיו. ומכל מקום היראה גם כן כלולה בה ממילא, רק שהיא בבחינת קטנות והעלם, דהיינו יראת חטא למרוד בו חס ושלום; והאהבה היא בהתגלות ליבו ומוחו. אך זהו דרך מקרה והוראת שעה, בהשגחה פרטית מאת ה' לצורך שעה, כ[[מעשה]] ד[[רבי אלעזר בן דורדייא]]. אבל סדר העבודה הקבועה ותלויה בבחירת האדם, צריך להקדים תחילה קיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה, בבחינת קטנות על כל פנים בסור מרע ועשה טוב, להאיר נפשו האלהית באור התורה ומצוותיה, ואחר כך יאיר עליה אור האהבה. [כי ואהבת בגימטריא שתי פעמים אור, כידוע ליודעי ח"ן]: