עריכת הדף "שכירות בתים"

'''שכירות בתים''' היא קנין שנעשה בין שוכר ומשכיר, לפיו בית השייך למשכיר יהיה שייך לתקופה מוגבלת לשוכר לענין השתמשות באותה תקופה. גדרה המדויק של קנין זה מוטל בספק בין הפוסקים, החל מהראשונים וכלה באחרוני האחרונים. 

השאלה בענין פרשנותה המדוייקת של קנין זה עומדת הלכה למעשה, במקרה שהשוכר מת במשך זמן השכירות; האם חייבים השוכרים לשלם את מלוא דמי השכירות - מכיון שכבר נקנו להם, או שמא מכיון שהשכירות היא הסכם ולא קנין, ברור שבמקרה כזה מתבטל ההסכם כלא היה. שאלה זו נידונת ב[[ספר צמח צדק|שו"ת צמח צדק]] חושן משפט סימן מ"ה.

==שכירות ליומיה ממכר הוא==
יסוד השאלה עומד בנוגע מאמר הגמרא לענין [[אונאה]]. הגמרא לומדת מכך שהגמרא אומרת בפרשת בהר לענין שכירות דירות {{ציטוטון|לא תונו איש את עמיתו}}, הוראה השייכת בעיקרה לקנינים ולא להסכמים, מכאן ששכירות - לאותה תקופה שהיא קיימת - היא נחשבת כקנין. 
===דברי הראשונים בענין===
בנוגע זאת נסתפקו הראשונים האם דין זה נאמר רק באונאה או לכל דבר וענין. התוספות כותבים כי דין זה נאמר רק לגבי הונאה, אך למעשה כאשר אדם שוכר דירה אין הדירה שייכת לו בזמן השכירות, וראיה לכך היא ממאמר הגמרא שאסור אדם להשכיר ביתו לגוי שמא יעבוד בה עבודה זרה, ומכאן אנו לומדים שהדירה נחשבת באותה עת עדיין של היהודי. 

השיטה מקובצת מביא את דברי התוספות, אך אומר כי לא כפי שעתיד להשתמע בפשטות, שלא קיים כלל קנין בבתים, לא כן הוא. אלא בוודאי ההשתמשות בדירה קנויה לגמרי לשוכר (מה שנקרא בלשון חז"ל קנין פירות), וכל השאלה האם הדירה קנויה לשוכר או לא היא רק לענין קנין הגוף, דהיינו קנין מוחלט וגמור. אך ברור שזכות ההשתמשות שייכת לשוכר לגמרי. כן מפרשים גם ה[[נימוקי יוסף]] וה[[ריב"ש]].
===דברי ראשוני האחרונים בענין===
ה[[תרומות הדשן]] מביא את דברי התוספות כראיה מוחלטת שלא קיים קנין לגבי שכירות. אך לאור האמור בשם השיטה מקובצת, הצמח צדק מתפלא על הראיה ודוחה אותה. ראיה נוספת הוא מביא מדברי המהרש"ל הקובע שלא קיים דין מצרנות בשכירות. גם ראיה זו דוחה הצמח צדק בטענה שדין מצרנות קשור לקנין מכר מוחלט, אבל לפי דברי השיטה מקובצת בשכירות יש "קנין השתמשות" שלגביו אכן לא שייך דין מצרנות, אבל מכל מקום קנין הוא.
===המסקנא ההלכתית===
למסקנא מביא הצמח צדק את דברי [[הרשב"א]] שכותב בתשובותיו{{הערה|סי' אלף כ"ח באריכות}}, וז"ל שאלת ראובן השכיר בית לשמעון לשנה והחזיק בבית ודר בו ומת שמעון תוך הזמן והיורש אומר לו ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם אלא לפי חשבון שדר בו אבי, הדין עם מי נ"ל שהדבר ברור שהדין עם המשכיר כו', דשכירות כמכר הוא לימי שכירותו כו', ולא מחמת דירתו ממש מתחייב הוא לו אלא מפני שמכר לו ביתו לשנה שאם ירצה לדור בו הוא או הבא מכחו יעשה, ואם ירצה לסגור הדלת בעדו ובעד ביתו ושלא ידור שם לעולם יעשה, ואילו קנה בית ונתחייב בדמיו ומת קודם שידור שם הנטען בזה טענת אונס, ונאמר זה באמת לא קנה בתים אלו אלא כדי שידור בהם, או שאמר כן קודם שיקנה הנאמר בזה הרי נאנס ולא דר ונתבטל המכר וכענין שאמרו באדעתא למיסק ל[[ארץ ישראל]], אלא שזה קנה כדי שישתמשו בו הוא ובניו אחריו וכן זה כו'. גם אם באו בטענה שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל יום ויום מתחייב כנגד אותו יום כו', אפילו כן אין טעם בזה כלום דמכל מקום אין השוכר רשאי לצאת בכל יום ויום ולחשוב עמו לשעות, אלא מחוייב הוא שלא להניח לו לפני זה עד זמנו ואפי' באומר לו טרח להביא דיורין אחרים לאו כל כמיניה, דאדרבה במשכיר סתם שנה שנה אין השוכר רשאי להניח לו ביתו, אלא אם כן הודיעו תחלה לפי מה שהוא בית או חנות או מקומה כמוזכר בפרק השואל עכ"ל. 

מכח כל זאת הוא מסיק להלכה למעשה כדברי [[הרמ"א]]{{הערה|סי' של"ד סעיף א' בהג"ה}} שכתב "מי ששכר בית לדור בו ומת בתוך זמן השכירות אין (היורשי' כ"ה במרדכי ובתשו' מהר"מ ד"פ סי' תתר"ב) צריך לשלם לו רק מה שדר בו", ולמרות שהרמ"א מביא שם דעה חולקת, לאור כל הראיות הנ"ל מכריע הצמח צדק כדעה ראשונה.
{{הערות שוליים}}
{{ערך יתום}}
[[קטגוריה:חושן משפט]]