עריכת הדף "מבשרי אחזה אלוקה"

"'''מבשרי אחזה א־לוה'''", הוא חלק מדברי [[איוב]] שהפך לאחד היסודות המרכזיים בתורת הקבלה והחסידות. ומשמעותו היא: שהאדם יכול להכיר את הבורא באמצעות דוגמאות ומשלים מגופו הגשמי.

==הפסוק==
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ־לוׁהַּ|מקור=[[ספר איוב]] פרק יט, כו}}
ההבנה הפשוטה בהקשרו המקומי של הפסוק היא:
ש[[איוב]] מתלונן על כך שחותכים את עורו, ובבשרו הוא רואה משפטים ויסורים (רש"י ואבן עזרא), או שמכיוון שבלה עורו ונשברו עצמותיו, הוא משיג ורואה דברים רוחניים יותר מאשר את בשרו (מצודות), או בדומה לכך – שמכיוון שכלה בשרו הוא משיג אלוקות, דבר הנמנע בהיות הגוף בשלמותו (האלשיך).

==מצוות מילה==
{{ערך מורחב|ערך=[[ברית מילה]]}}
ב[[ספר הזהר]]{{הערה|חלק א צד, א.}} כתב שדיוק לשון הפסוק "מבשרי" ולא "מעצמי" (ההבנה שאותה מקדמת תורת הקבלה כדלקמן), הוא שהכוונה היא למה שכתוב "והייתה בריתי בבשרכם"{{הערה|[[פרשת לך לך]] יז, יג.}}. והיינו, שכאשר האדם מהול, הוא יכול לראות על ידי הברית את הקב"ה, ממנו - מהברית - ממש.

דבר זה דומה למה שכתוב בבראשית רבה{{הערה|פרשה מח, ב.}} שאברהם אבינו אמר שבזכות הברית התגלתה אליו השכינה, ואילולי הברית,
שאברהם אבינו אמר: "אחר עורי נקפו זאת" - אחרי שמלתי את עצמי באו רבים להידבק בברית, "ומבשרי אחזה אלוה" - ואילולי שעשיתי זאת, מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי{{הערה|משמעות המדרש היא כמו בזהר - שההתגלות האלקית הייתה מהברית.}}.

==בקבלה==
המשמעות הפשוטה של הפסוק היא כי מהחכמה העמוקה הטמונה בבריאת האדם ובכל פרט מפרטיו, האדם יכול לראות ולהבין את מציאות הקב"ה בבהירות גדולה כל כך הנקראת [[ראיה]], באופן שאין כל ספק וספק ספיקא.

עם זאת, לשון הפסוק מדוייקת, שנאמר בה '''אחזה''' ולא אראה, כיון שההבנה באלוקות אליה ניתן להגיע באמצעות ההתבוננות בגוף ופעולותיו, היא הבנה כללית מלשון 'מחזה' שהיא ראיה לא מדוייקת{{הערה|ספר המאמרים אידיש, מאמר ד"ה 'הנוטע אוזן' (במהדורת לשון הקודש תשע"ה - עמוד 75).}}.

בתורת הקבלה של ה[[אר"י]] הקדוש {{מקור}} למדו מפסוק זה יסוד מרכזי בפנימיות התורה. כי מכיון שה[[אדם]] נקרא בשם זה על שם היותו דומה לעליון לעולמות העליונים ומלשון הפסוק "אדמה לעליון", דהיינו שהיות ובריאת כל העולמות היה בשביל ישראל שיעבדו את הקב"ה כמאמר חז"ל ישראל עלו במחשבה תחילה, על כן ברא הקב"ה את האדם הגשמי באופן שכל פרט ופרט מאיבריו נמשל לענינים רוחנים שעל האדם להפך מרכבה אליהם, כגון האיברים שבראש [[עינים]] [[אזנים]] [[חוטם]] [[פה]], שעל פי המבואר ב[[עץ חיים]] הם מרמזים לעניינים נעלים ב[[עולם העקודים]], ו[[עולם הנקודים]], ולאחר מכן בכל פרצוף ופרצוף שב[[סדר ההשתלשלות]]. כמו כן כל החושים שבאדם כגון [[ראיה]] [[שמיעה]] [[ריח]] ו[[טעם]] נמשלים לענינים עמוקים באלקות. 

גם כל קומת האדם נמשלת לעניניים רוחנים, הראש ושלשת המוחין שבו הם [[חב"ד]], הידים והגוף שביניהם הם [[חג"ת]], והרגלים הם [[נה"י]].

גם בעובי מציאות איברי האדם שהוא [[עור]] [[בשר]] [[גידים]] ו[[עצמות (איברי האדם)|עצמות]] יש בכל דבר ודבר רמזים עמוקים מאוד.

יסוד זה הוא אשר מושתת עליו כל תורת הקבלה ואחריה כל תורת החסידות, ומשמשת בתמידות כמקור בהירות בהבנת העניינים העמוקים בחסידות, כי כל דבר גשמי הוא כעין [[משל]] ו[[מרכבה]] להשגת ענין רוחני, למרות שהרוחניות הוא ענין שכלי ולמעלה מהשכל ואינו כלל מענין הגשמיות.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:האדם וגופו|*]]
[[קטגוריה:ספר איוב]]
[[קטגוריה:מבשרי אחזה אלוקה]]