עריכת הדף "חקל תפוחין קדישין"

'''חקל תפוחין קדישין''' היא כינוי לשכינה הקדושה ב[[ליל שבת]] ובכל זמן שהיא נמצאת על מכונה ובתיקונה השלם כעין לעתיד לבא, כאשר היא מקבלת מוחין מ[[זעיר אנפין]] ועולה עמו בתכלית העלייה.
==חקל==
משמעות המילה "חקל" היא [[שדה]]. ה[[שדה]] בפנימיות התורה היא משל להשכינה הקדושה. אך בזוהר הקדוש מבואר{{הערה|ר"פ חיי דקכ"ב ע"ב, מובא ב[[אור התורה]] פרשת פינחס ד"ה ושעיר עזים אחד ל[[קרבן חטאת|חטאת]], ע' א'קע}}. בענין הפסוק "מלך ל[[שדה]] נעבד": {{ציטוטון|אית [[שדה]] ואית [[שדה]] ... ובגין כך שעיר ד[[ראש חודש]] בגין דאתפרש ההוא [[שדה]] ממלכא קדישא ולא שריין בההוא [[שדה]] ברכאן מהאי מלך}} כלומר: יש [[שדה]] בקדושה ויש [[שדה]] ב[[טומאה]], וה[[שדה]] בטומאה נפרש מה[[שדה]] דקדושה ולכן לא שורה ב[[שדה]] זו ברכתו של [[הקב"ה|המלך]].

בשער הכוונות ל[[אר"י]]{{הערה|קבלת שבת}} מבואר החילוק בין שני הבחינות של "[[שדה]]", המילה [[שדה]] היא משל לשכינה בזמן כניסת השבת, בשעה זו היא עולה מעולמות [[בי"ע]] הנקראים עולמות ה[[שקר]], לעולם ה[[אצילות]] הנקרא עולם ה[[אמת]]. לעומת זאת הכינוי [[שדה]] במשמעות השניה, מורה על השכינה כפי שמלובשת ב[[קליפות]] להחיותם בתורת גלות, ואז היא מתעלמת באותיות [[שקר]], בצורה כזאת: האות [[ק]] המורה על הרגל שעליה נאמר "רגליה יורדות מות", ההתפשטות למקום השקר, נהפכת ל[[ד]] שהיא ביטול מלשון דלות, וה[[ר]] המורה על גילוי השכינה הנעלם בתחתונים נהפך ל[[ה]] המורה על גילוי בבחינת אשה מעוברת.

מסיבה זאת מנהג המקובלים היה לצאת בכניסת לשבת ל[[שדה]], להורות על כך שהשכינה היא בבחינת [[שדה]] הראויה ל[[מלאכת זורע|זריעה]] .

==תפוחין קדישין==

השכינה הקדושה מקבלת [[מוחין]] מזעיר אנפין בליל שבת, ושלשת המילים חקל תפוחין קדישין מרמזים על שלשת הדרגות שבה עולה השכינה, בשלשת הפעמים בהם אומרים "ויכולו השמים".

שלשת דרגות אלו הם [[חב"ד]] [[חג"ת]] [[נה"י]]. בפעם הראשונה שאומרים ויכולו השכינה נקראת "[[שדה]]" דהיינו חקל, ואז היא מקבלת הארה מנה"י דזעיר אנפין, בפעם השניה היא מקבלת הארה מחג"ת דזעיר אנפין, ובפעם השלישית מקבלת מחב"ד דזעיר אנפין הנקראים "קודש" (כל כינוי קודש בקבלה היא לספירת החכמה). וזה הוא הטעם שהפעם השלישית נקראת בשם [[קידוש]].

מסיבה זאת, מובא בכתבי האר"י הק' שיש להביט בכוס קודם הקידוש, מכיון שבעלית השכינה לחב"ד היא מקבלת כביכול בחינת "עינים" שהיא ראיית החכמה. בחסידות מבואר שחכמה זו היא בהירות האמונה המוחלטת המאירה בבני ישראל בשעה זאת עד סוף השבת. בספר [[תולדות יעקב יוסף]] מובא בשם הבעל שם טוב ביאורים על ענין זה, המבארים את החילוק בין ההארה של השכינה במשך ימות השבוע שהיא מ[[בינה]], להארה שבשבת שהיא בחינת [[חכמה]].
{{ערך מורחב|ערך=[[ש"ע נהורין]]}}
הכינוי תפוחין שניתן לשכינה בליל שבת בתפילה, בעליה השניה של השכינה, בברכת "הפורס סוכת ש'לום ע'לינו" ר"ת ש"ע, הנקרא על שם התגלות [[ש"ע נהורין]] בשכינה מכח הארת התגלות תרין תפוחין דאריך אנפין, וכידוע שבחינת אריך אנפין היא הרצון העליון.

מבואר בקבלה שאור זה יוצא מ"תרין דתפוחין" ד[[אריך]] (שהם יוצאים מתיקון השביעי שמ[[י"ג מידות הרחמים]] הנקרא "ואמת"), הארת פנים ד[[אריך אנפין]] הנקרא שעשועים ש"ע נהורין. כי כתיב חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח' א') כמו [[רבי אבהו]] שהאירו פניו מחמת שראה [[ברייתא|תוספתא]] חדשה, ואדמומית ניכרה בלחייו ממש, והארה זו אינה רק הארה גשמית, אלא שורשה במקור גבוה ומורה על בחינת עצמיות התענוג שב[[יחידה]] שבנפש, שהיא נמשכת בכח ה[[שכל]] וגורמת לו לרדת מההעלם אל הגילוי לחדש השכלה חדשה, ולכן בשעה שהאדם ממציא שכל חדש ניכר עליו תענוג והתענוג חודר גם בצבע לחייו.

{{הערות שוליים|}}
{{שבת}}
[[קטגוריה:ספירת המלכות]][[קטגוריה:שבת]][[קטגוריה:עולמות]]
[[קטגוריה:תורת החסידות]]