עריכת הדף "ההתנגדות לתורת החסידות" (פסקה)

== ההתנגדות בתקופת רבי מנחם מנדל מהורודוק ==
בסוף ימיו של הרב המגיד היה רבי [[מנחם מנדל מהורודוק]] גר ב[[מינסק]], וכשנפטר, עבר חזרה לעיר הולדתו, [[וויטבסק]], שם התיישב ב[[עיירה]] [[הורודוק]] הסמוכה לעיר.

באותם שנים [[תורת החסידות]] החלה להתפשט רק במדינות [[פולין]] ו[[ליטא]], ועדיין לא הגיעה למדינות [[רוסיה]], וכשהגיע רבי מנחם מנדל החל להפיץ את תורת החסידות ברוסיה, ויהודים רבים נקשרו אליו והחלו להגיע אליו תכופות. יחד עם היהודים הפשוטים, גם 'צדיקי פולין'{{הערה|כמו רבי [[ברוך ממעזיבוז]]}}, הררא"ק, רבי [[יונה מפולוצק]] ו[[אדמו"ר הזקן]] היו מגיעים אליו.

התחזקות תורת החסידות במדינות [[רוסיה]] גרמה ללבות את שנאת המתנגדים, והעדויות נגד החסידים התרבו, מה שגרם לגר"א לחזק את הרדיפה אחר החסידים.
למרות ההתנגדות העזה, רבים מגדולי המתנגדים החלו להיהפך לחסידים, והרבה אחרים, שפחדו להיהפך לחסידים בגלל ריבוי המכתבים והחרמות שהוציא הגר"א, נהפכו משונאים לאוהבים.

=== בנסיון לעצור את המחלוקת ===
==== בוילנא ====
בשנת [[תקל"ז]] החליט רבי מנחם מנדל לעלות ל[[ארץ הקודש]], אך בגלל התחזקות הרדיפות באותה תקופה החליט לנסוע קודם ל[[ווילנא]] להיפגש עם הגר"א ולהוכיח לו את אמיתות תורת החסידות, ורק אז לעלות לארץ.

רבי מנחם מנדל נסע יחד עם אדמו"ר הזקן, והתאכסנו אצל ר' שמואל, אב ה[[בית דין]] בוילנא. פעמיים ניסו להיכנס לגר"א, אבל משמשיו נעלו את הדלת בפניהם.

גדולי תלמידי הגר"א שחפצו בהפסקת המחלוקת ניסו ללחוץ על הגר"א לקבל אותם, אך כשרבו הלחצים הוא עזב את העיר, אליה חזר רק כאשר נסעו רבי מנחם מנדל ואדמו"ר הזקן.

==== בשקלוב ====
אחרי הכישלון בוילנא שלח רבי מנחם מנדל את [[אדמו"ר הזקן]] יחד עם הררא"ק ל[[שקלוב]], להתווכח שם עם גדולי המתנגדים.

בתחילה הסכימו המתנגדים לעמוד לוויכוח ולקבל את שיטת החסידות במקרה וינוצחו בוויכוח. כשהוויכוח התחיל והמתנגדים ראו שהולכים להפסיד חטפו את אדמו"ר הזקן והררא"ק ונעלו אותם במרתף{{הערה|ממכתב [[אדמו"ר הזקן]] לקהילת [[אנ"ש]] בוילנא}}. בדרך ניסית הצליחו לצאת משם וברחו לבית מלון, שם גילו שבעל המלון נמנה על גדולי המתנגדים, אז המשיכו בבריחתם למלון אחר, ואחר כך חזרו להורודוק.

=== בארץ הקודש ===
כשראה רבי מנחם מנדל שאין דרך לעצור את המחלוקת והשנאה התחיל להתכונן לנסיעה ל[[ארץ הקודש]].

בחודש [[אדר]] [[תקל"ז]] יצא רבי מנחם מנדל בלוויית הררא"ק, רבי [[יונה מפולוצק]] ו[[אדמו"ר הזקן]] עם שלוש מאות חסידים נוספים לכיוון [[מוהליב]], משם יצאו לארץ ישראל. בתחילה אדמו"ר הזקן תכנן להצטרף לנסיעה גם כן, אך במוהליב החליט רבי מנחם מנדל שעל אדמו"ר הזקן להישאר ב[[רוסיה]] ולהנהיג את עדת החסידים, ולאחר לחצים רבים הסכים להישאר.

באותה תקופה הוציאו המתנגדים מכתב נוסף ובו העדויות השקריות על מעשי החסידים. המכתב הופץ בקהילות בארץ הקודש כדי לגרום לקהילות לנדות ולהחרים את רבי מנחם מנדל ועדת החסידים.

ב[[ה' אלול]] [[תקל"ז]] הגיעו ל[[צפת]] וכשראו שהעיר שוממה ויש בה בתים רבים ריקים, ו[[בית כנסת|בתי כנסיות]] שוממים{{הערה|כדוגמת [[בית הכנסת]] [[האר"י]] הספרדי.}} החליטו להתיישב בה. למרות המכתב של המתנגדים, בני הקהילות החזיקו מרבי מנחם מנדל כ[[יהודי]] [[קדוש]], ובפרט קהילות הספרדים ב[[ירושלים]] ו[[טבריה]], ואלו התחננו לפניו שיקבל על עצמו את הנהגת קהילותיהם. בחודש [[שבט]] [[תקל"ח]] נסעו לטבריה למשך שבועיים, שם הראו להם בני הקהילה הספרדית את מכתבי המתנגדים וביקשו מרבי מנחם מנדל שישרוף את המכתבים. אחרי כמה ימים שהמכתבים שהו אצלו עשו [[שריפה]] פומבית בנוכחות יהודי העיר.

מארץ הקודש שלח רבי מנחם מנדל מספר מכתבים ליהודי [[ליטא]] ו[[רוסיה]] בניסיון נוסף לעצור את מחלוקת המתנגדים והחסידים, ומכתב נוסף לחכמי [[וילנא]].