עריכת הדף "בנות צלפחד" (פסקה)

==בתורת החסידות==
[[הרבי]] מבאר{{הערה|[[תורת מנחם]] תשט"ו ח"ב, מ[[שיחה|שיחת]] [[י"ג תמוז]] [[תשט"ו]].}}, שכאשר בנות צלפחד באו לפני משה ושאלו "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה"{{הערה|במדבר, כז, ד}} – אזי "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"{{הערה| שם, ה.}}, כיון ש"נתעלמה{{הערה|פרש"י עה"פ.}} הלכה ממנו, כאן נפרע ("שקלי' למטרפסי' כו'"{{הערה|לשון חז"ל – פסחים נז, ב. יבמות קה, ב.}}) על שנטל עטרה לומר והדבר{{הערה|דברים א, יז ובפרש"י.}} אשר יקשה מכם תקריבון אלי", ועוד זאת, ש"זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן" – ואז נאמרה פרשת נחלות וירושה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'"{{הערה|שם, ח.}}.

הרבי מעיר, שכללות הענין של [[מתן תורה]] על ידי משה רבינו{{הערה|עד לשמונה פסוקים האחרונים שהיו בסוף שנת הארבעים}}, לא היה יכול להסתיים לשני הדעות במסכת גיטין{{הערה|ס, סע"א.}} אם "תורה חתומה ניתנה" או "מגילה מגילה ניתנה" – עד שבאו הנשים הצדקניות שבאותו הדור - בנות צלפחד, וזכו שעל ידן ניתנה ונשלמה פרשה זו בתורה.

כמו כן, אודות חטאו של צלפחד, הרבי מביא{{הערה|תורת מנחם, תשט"ו ח"ב, מ[[שיחה|שיחת]] [[י"ג תמוז]] [[תשט"ו]].}}, שהמקושש עצים לא חילל את השבת, כפי שמובא באחרונים{{הערה|בשו"ת של ר' מאיר מלובלין - שו"ת אור המאיר סי"ב. – וראה לקו"ש חכ"ח ע' 94 ואילך. וש"נ.}}, וכי הטעם שבחר במלאכה של מקושש עצים, הוא כיון שחלוקה משאר המלאכות, בכך שחיובה הוא כאשר צריך לעצים, אבל כשאינו צריך לעצים פטור{{הערה|ראו לקו"ש חכ"ח ע' 94, הערה 14. וש"נ.}}. וכיון שצלפחד עצמו ידע שלא היה צריך לעצים, אלא שכל רצונו היה שיתברר דין בתורה, נמצא, שלאמיתו של דבר לא חילל את השבת.

ומכל מקום, כיון ש"האדם יראה לעינים"{{הערה|שמואל-א טז, ז.}}, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"{{הערה|סנהדרין ו, סע"ב. וש"נ.}}, משום שבאו עדים והעידו שראוהו מקושש עצים{{הערה|שגם השתמש בהעצים, היו העדים מעידים שלא היה צריך לעצים, ובמילא לא היה חייב מיתה, ואז לא היה מתברר הדין חילול שבת.}}, חייבים בית הדין לדון אותו כמחלל שבת, וכך הצליח לפעול שני הענינים גם יחד: הן בירור דינו של מחלל שבת, והן באופן שידע בעצמו שלא חילל את השבת.

ומשום שכלפי כל הקהל היה זה חילול שבת , נוסף על הענין של חילול השם, וכן שכיון שמאורע זה היה מיד בשבת השניה{{הערה| פרש"י שלח טו, לב.}}, הרי בגלל זה לא היה יכול להיות הענין של "משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"{{הערה|שבת קיח, ב.}}. כשם שאנו רואים לגבי לוקטי המן, ש"אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר{{הערה|בשלח טז, כז.}} "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט", וכתוב ויבוא{{הערה|שם יז, ח.}} עמלק", אלא שענין זה היה באופן של מסירת-נפש. וכאשר נמצא יהודי בעל מסירת נפש שמאיזו סיבה שתהיה לא זכה לבנים, ל"איש" ש"דרכו לכבוש" – לא הפסיד חלקו בארץ, אלא, הבנות שגידל וחינך זכו שעל ידן ניתוספה פרשה בתורה שבה נתבאר סדר ירושת הארץ, ש"ירושה אין לה הפסק"{{הערה|ב"ב קכט, ב. קלג, סע"א.}}.
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:חומש במדבר]]