עריכת הדף "מנשה" (פסקה)

==בתורת החסידות==
בתורת ה[[חסידות]] מבואר{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1_2iL49ttDygLs40R2mpPGBHzCJXjySnq/view?usp=drivesdk לקוטי שיחות חלק ט"ו ויחי ב.]}} ששמותיהם של מנשה ואפרים מבטאים שני רגשות הפכיים בליבו של יוסף שנוצרו אצלו כתוצאה מהירידה למצרים.

השם 'מנשה' ניתן על-שם: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". שם זה מבטא את צערו של יוסף על שהורחק ממקום חיותו הטבעי בבית אביו ואת השתדלותו לא לשכוח את המקום ממנו בא, לשמר את העבר ולא להיות מושפע מהסביבה המצרית.

לאידך, השם 'אפרים' שניתן על שם "כי הפרני אלוקים בארץ עניי" מבטא את הודאת יוסף לה' על התועלת שצמחה לו דווקא על ידי הגלות. אפרים מבטא את המבט של יוסף קדימה, לא זו בלבד שהוא לא מושפע לרעה מהסביבה, אלא אדרבה, גם במצרים הוא מתרחב גדל ומשפיע על סביבתו.

יוסף ראה את העיקר במנשה הבכור ובעניין שהשם שלו מבטא, הזיכרון המתמיד של "בית-אבי" גם בהיותו במצרים. אולם [[יעקב]] ראה את העיקר בגישה השנייה, זו שהתבטאה בשמו של אפרים, הפיכת הגלות והחושך לאור, ולכן הוא ראה את מעלת אפרים גבוהה ממעלת מנשה.

גישות אלו נמצאות גם אצל כל יהודי שנמצא בגלות. ראשית צריך יהודי להרגיש את הצער על הגלות ואת הריחוק מאבינו שבשמים, ועליו לבקש ולתבוע ללא הרף את שובו ל"בית-אבי" - לגאולה השלמה.

מצד שני עליו לדעת ולזכור, שתכליתה של הגלות היא - "הפרני אלוקים בארץ עוניי" - להאיר את חושך הגלות על-ידי התורה ומצוותיה ולעשות דווקא מענייני הגלות החשוכים אור גדול, על ידי תורה ומצוות, שזו תכליתה האמיתית של כל הגלות.