עריכת הדף "איסור הקרבת בעל מום" (פסקה)

===== מום וחסרון בנפשו של אדם =====
ההבנה הפנימית לאיסור הקרבת בעל מום כקרבן לה' טמונה בקשר העמוק בין גוף האדם, נשמתו, והקדושה שבקרבנות. בחסידות, כל נשמות ישראל נתפסות כגוף אחד של נשמת אדם הראשון. כל אחד מישראל הוא כאבר פרטי בגוף הכללי של נשמת אדם הראשון, כמו שנאמר בספר הגלגולים (פ"א, ב'). על פי תפיסה זו, כל אבר בגוף, גם אם הוא נראה נפרד, הוא חלק אינטגרלי ומחובר לכל יתר האיברים. עקרון זה נובע מהתכללות נפשית ורוחנית בין כל איברי הגוף ובין כל נשמות ישראל.

היסוד העמוק כאן הוא שהאדם נחשב "אדם אדמה לעליון" – כלומר, הוא כלול ממהות עליונה שמגיע ממדרגת "[[אדם העליון]]". נשמות ישראל, כפי שנמסר בחסידות, הן בעצם כמות אחת של גוף שלם, שכולל את כל האיברים של נשמת [[אדם הראשון]]. כל נשמה ונשמה משויכת לאבר מסוים בגוף הכללי הזה. ובדיוק כפי שהגוף שלנו מרגיש את כאבו של כל אבר – גם כאשר יש מכה ב[[אצבע]] או פציעה ב[[ציפורניים|ציפורן]] – כך כל איבר נשמתי מרגיש את הפגמים או החסרים בנשמות אחרות, כיוון שכל נשמה כלולה מתוך כלל נשמות ישראל.

על פי רעיון זה, כל אדם בישראל מחויב לאהוב את רעהו ולהתייחס אליו כחלק בלתי נפרד ממנו. אם אדם שונא את רעהו או דוחה אותו בלבו, הוא בעצם מפריד בין חלקי נשמתו ומסלק מהם את החלק של זולתו. המעשה הזה גורם למום בנפשו של אותו אדם, כי הוא פוגע בהתכללות הרוחנית שבין כל חלקי הנשמה, וזה יוצר חיסרון פנימי. מצב זה משדר את חוסר השלמות בנפשו, ובכך הוא הופך לבעל מום, לא רק ברמה הגשמית, אלא גם ברמה הרוחנית והנפשית.