עריכת הדף "נצחיות התורה" (פסקה)

==הדעות החולקות==
רבי [[יוסף אלבו]], בספרו [[ספר העיקרים|העיקרים]], חלק על הרמב"ם שקבע את נצחיות התורה כעיקר באמונה. מחלוקתו היא בשתיים:

א. הוא מפרש את הפסוק "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", שהכוונה היא לעשות שינויים במצוות עצמם, אך הוספה או ביטול אחת מהמצוות מותרת לדעתו. הוא מוכיח זאת מכך ש[[חז"ל]] הוסיפו שבעה מצוות לא נכתבו בתורה. ב. לדעתו, גם אם אכן האיסור של "לא תוסף" הוא גם להוסיף או לבטל מצווה ורק לעשות בה שינויים, הרי אין זה אלא איסור עלינו - מקבלי התורה לערוך בה שינויים, אך לא מופרך שהקב"ה נותן התורה ישנה אותה כשיעלה ברצונו. הוא משווה את התורה למזון - המשתנה בהתאם לגיל האוכל: תינוק ניזון מ[[חלב]], וכשגדל יותר ניזון מ[[לחם]], ואחר כך מ[[בשר]]; וכך גם בתורה ייתכנו שינויים לפי מצב המקבלים (כפי שמצינו לפני מתן תורה, שעל [[אדם הראשון]] אסר הקב"ה לאכול בשר{{הערה|בראשית א, כט וברש"י.}}, ול[[נח]] התיר זאת{{הערה|בראשית ט, יג.}}){{הערה|1=[http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/ikarim/c6-2.htm#1 העיקרים, מאמר שלישי, פרק יג] ואילך.}}.

על המחלוקת הראשונה והשגתו מהמצוות שתיקנו חז"ל ענה הרמב"ם בעצמו{{הערה|הקדמה למשנה תורה בסוף מצוות לא תעשה}}: {{ציטוטון|כל אלו המצוות שנתחדשו חייבין אנו לקבלם ולשומרם, שנאמר "לא תסור מכל הדבר" ואינם תוספת על מצוות התורה. ועל מה הזהירה תורה "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקדוש ברוך הוא ציווהו במצוה זו להוסיפה למצוות התורה, או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלוש עשרה מצוות. אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה, או דרך הוראה, או דרך גזירה אין זו תוספת. שהרי לא אמרו שהקדוש ברוך הוא ציווה לעשות עירוב או לקרות מגילה בעונתה, ואלו אמרו כן, היו מוסיפין על התורה. אלא כך אנו אומרים, שהנביאים עם בית דין תיקנו וציוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו, והיה קרוב לשווענו כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, "ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו"{{הערה|ראה דברים ד, ז-ח.}}. ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים, בין עשה ובין לא תעשה.}}

במחלוקתו השניה של העיקרים, הגן ה[[אברבנאל]] על שיטת הרמב"ם, והסביר שנצחיות התורה מוכרחת בגלל נתינתה מה' שהוא נצחי, ובנתינתה ידע ה' את צרכי המקבלים בכל הזמנים, ולכן כשם שחוקי הגוף ומזונותיו הטבעיים הם נצחיים, על אחת כמה וכמה שחוקי הנפש הם נצחיים{{הערה|1=[https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=34946&st=&pgnum=35 ראש אמנה, פרק י"ג].}}.