עריכת הדף "משתמש:חב"דד/פורים במדרש" (פסקה)

== המשתה המלכותי ==


'''"בשנת שלש למלכו, עשה משתה לכל שריו ועבדיו"... (מגילת אסתר, א, ג)'''

מכיון שאחשורוש עלה לשלטון בדרך לא חוקית, הוא חיפש ללא הרף אחר דרכים לחזק את מלכותו, ולהעלות את רמת הפופולריות שלו בעיני המדינאים והאזרחים.

למטרה זו, הוא העתיק את עיר הבירה מבבל לעיר שושן שבפרס.

צעד חשוב נוסף בכיוון זה היה המשתה המלכותי הגדול, שנמשך מאה ושמונים יום – כמעט חצי שנה. אל המשתה הוזמנו נציגים מכל האומות ברחבי האימפריה הפרסית. לאחר שהסתיים המשתה, נערך משתה נוסף במיוחד עבור תושבי העיר שושן. במשתה השני, שנמשך שבוע ימים, קיבלו אפילו פשוטי העם יחס של כבוד והבקשה הקטנה ביותר שלהם התמלאה מידית.

מנהג פרסי עתיק (אותו ניתן לזקוף ליצירתיותם של מייצרי היינות והבירה) היה להעניק למשתתפי משתאות גביע יין ענק, מלא עד גדותיו. האורחים המסכנים אולצו לשתות אותו עד תומו. מכיוון שאחשורוש רצה להשביע את רצון כולם, הוא הורה לבטל מנהג עתיק זה.

כשראה זאת ה', אמר: "רשע! ברצונך להשביע את רצון כולם? כאשר שתי ספינות מפרשות בים הגדול, אחת מבקשת רוח דרומית ואחת מבקשת רוח צפונית, האם יכולה רוח אחת להנהיג את שתיהן? כך, למחר יבואו אליך שני בני אדם, מרדכי והמן, שמא תוכל להשביע את רצון שניהם? רק ה' יכול להשביע את רצון כולם".

סיבה נוספת היתה לו לאחשורוש לערוך משתה מפואר כל-כך: הוא היה מודאג משהו מכך שהורה על הפסקת הבניה בבית המקדש בירושלים.

הוא נעשה מודאג במיוחד, כששבעים שנות הגלות – אותם ניבאו נביאי ישראל – עמדו להסתיים. בניה מחדש של המקדש ושיקום השלטון היהודי עלולים לערער את יסודות ממלכתו, הוא חשב לעצמו. כך, הוא חיכה בחרדה לתום שבעים השנים.

על-פי חישוביו, שבעים שנות הגלות היו אמורים להסתיים בשנה השלישית למלכותו. כאשר הגיע הזמן המיועד ומאום לא אירע, הוא נהיה מאושר עד מאוד, כשהוא מאמין שהיהודים ישארו תחת שלטונו לנצח ולעולם לא ישיגו עצמאות.

היתה זו סיבה נוספת עבורו לערוך משתה כה יהיר. הוא היה זחוח דעת ולא היסס לקשט את השולחנות בכלי המקדש היקרים שנשבו מירושלים על-ידי נבוכדנצאר הרשע.

גם היהודים, כמו כל האומות, הוזמנו ליטול חלק במשתה המלכותי. היה זה פרי מחשבתו של המן: הוא ראה במשתה זה הזדמנות פז לפתות את היהודים לאכול אוכל לא כשר, ובכך לעורר עליהם את חמת זעמו של האלוקים. (לנצל זה כדי לרדוף להשמיד אותו תכנן).

מרדכי, המנהיג היהודי הגדול בתקופה ההיא, היה מודע לתחבולה ערמומית זו של המן. הוא ביקש מהיהודים לא להשתתף במשתה ולא להפר את רצונו של ה'. רוב היהודים הקשיבו לדבריו, אך יהודים אחרים לא שעו אליהם והלכו להשתתף במשתה המפואר. כשהיהודים ההמומים גילו את כלי המקדש על שולחן המלך, הם נסוגו אחור; אך המלך ציוה חיש מהר לעבדיו לערוך שולחנות עבור היהודים. האורחים היהודים בלעו את גאוותם ונשארו במשתה, אוכלים מבשר הפיגולים ושותים מיין הנסך, שמחים וחוגגים כמו כל האורחים.

וה', שכעסו התעורר, גזר בשמים שהעם הנבחר יסבול מגזירת המן, עד אשר ישובו אל ה' בלב שלם.