עריכת הדף "יום טוב שני של גלויות" (פסקה)

==בזמן הגלות==
גם לאחר ביטול קידוש החודש על פי הראייה, תיקנו חכמים לחגוג את היום טוב השני באותם מקומות, כדי לא לשנות ממנהג ומעשה אבותינו{{הערה|רמב"ם שם פרק ה' הלכה ה. על פי ביצה דף ד עמוד ב, תלמוד ירושלמי עירובין סוף פרק ג'. בגמרא שם נוסף טעם, שאם יבטלו את המנהג עלול להיווצר מצב שמחמת הגזרות לא ילמדו בני ישראל תורה ותהי' טעות בחשבון שיעשו את החג מאוחר ביום (לדוגמא - שיעשו חודש אדר מלא במקום חסר) ועלול להיות מכשול של אכילת חמץ בפסח וכדומה, ועל ידי שימשיכו במנהג הבעיה נפתרת. יש שנראה מדבריהם שזקוקים לשני הטעמים: שמירה על המנהג, וחשש הקלקול (ראה חידושי הר"ן על הרי"ף, מסכת סוכה, דף כא, עמוד א מדפי הרי"ף. כסף משנה על הרמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ב). ויש שנראה מדבריהם שכל טעם עומד בפני עצמו (ראה תשובות הגאונים ליק סי' א, הובא באוצר הגאונים למסכת ביצה שם).}}.


===הסבר החסידות===
ב[[תורת החסידות]] מוסבר, כי השתלשלות הארועים שיצרה את הצורך ביום-טוב שני, באה במקביל לירידה [[רוחנית]] שנולדה ב[[גלות]] שבעקבות [[בית המקדש הראשון#חורבן הבית|חורבן בית ראשון]]:
 
בכל יום-טוב שורה בעולם גילוי [[רוחני]] גבוה. בזמן [[בית ראשון]] היו ל[[בני ישראל]] [[נשמות]] גבוהות, שיכולות להכיל בבת אחת את הגילוי הרוחני הגבוה. כאשר חרב בית-המקדש השפיע הדבר לרעה על היכולת הרוחנית של הנשמות, עד שהן הגיעו למצב בו הדרך היחידה שהן מסוגלות להכיל את הגילוי הרוחני שבכל יום-טוב הוא על ידי שיתחלק ליומיים. וזו העילה הרוחנית לכך שהשתלשלו הדברים כפי שהשתלשלו, עד שנולד 'יום טוב שני של גלויות'.
 
אמנם בארץ-ישראל המשיכו בכל הזמנים, גם בגלות, לחגוג יום אחד בכל חג - אך זהו מפני אווירת הקדושה המיוחדת ששוררת ב[[ארץ הקודש]], עליה נאמר: "תמיד עיני השם אלוקיך בה" - והיא שמאפשרת ל[[נשמה|נשמות]] גם כעת להכיל את הגילוי הרוחני הגבוה בתוך יום אחד. אולם בחו"ל, שם לא קיימת קדושה זו - חוגגים יומיים.