עריכת הדף "חכמות חיצוניות" (פסקה)

==האיסור==
לפי ה[[הלכה]], אסור לעסוק בחכמות החיצוניות, ואפילו מי שלמד את כל התורה כולה נאסר עליו לעשות זאת{{הערה|ספרי ואתחנן לד. מנחות צט, ב.}}. הדבר מותר אך ורק לתלמיד חכם, שיכול ללמוד מהם דברי תורה ודרך ארץ, באקראי{{הערה|שם=תת|הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ג, סעיף ז.}}.

===איסור הקריאה בספרים חיצוניים===
איסור מיוחד הוא איסור הקריאה בספרים חיצוניים, עליו נאמר במשנה{{הערה|סנהדרין פרק י, משנה א.}}: {{ציטוטון|ואלו שאין להם חלק לעולם הבא . . רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים}}.

כמה דעות נאמרו בפירושם של "הספרים החיצוניים" שנאסרו בקריאה{{הערה|ראה בהרחבה בנושא בתורה שלמה, כרך יט, ע' רצה ואילך.}}. ב[[גמרא]]{{הערה|סנהדרין ק, ב.}} מובאים שני פירושים: א. בספרי [[צדוקים]], ה[[כפירה|כופרים]] באמונה ובדברי [[חז"ל]]{{הערה|לגירסת הרי"ף ועוד: בספרי מינים.}}. ב. [[רב יוסף]] אומר שאף בספר בן סירא - מה"ספרים החיצוניים" שלא נכללו ב[[תנ"ך]] - נאסר לקרוא. הבעיה בספר זה היא דברי השטות שבו המביאים ל[[ביטול תורה]]{{הערה|רש"י, רי"ף, פירוש המשנה לרמב"ם ועוד.}}. לפי הסבר זה, האיסור הוא על עיסוק באופן קבע, אך מותר ללמוד ממנו באקראי לתועלת - כדי להפיק ממנו חכמה ומוסר; שהרי חז"ל מביאים בעצמם פעמים רבות ציטוטים מבן סירא{{הערה|ריטב"א בבא בתרא צח, ב.}}. וכדברי רב יוסף שם: "מילי מעלייתא דאית ביה דרשינן להו" [= הענינים המעולים שיש בו, דורשים אותם].

לעומת זאת, ב[[תלמוד ירושלמי]]{{הערה|סנהדרין פרק י הלכה א.}} נאמר שהאיסור הוא דוקא על ספרי בן סירא ודומיו, אך ספרי הומירוס וכדומה (שהם ספרי מינים ממש{{הערה|ראה פירוש המשנה לרמב"ם ידים פרק ד, משנה ו.}}) "הקורא בהן - כקורא באיגרת", היינו שמותר לקרוא בהם באקראי. הסיבה לחומרת הקריאה בספר כבן סירא אף יותר מספרי מינים היא, כיון שספרים אלו היו עלולים להתחבר לתנ"ך, לכן הקריאה בהם תביא לבזיון ספרי התנ"ך, מה שאין כן ספרים אחרים{{הערה|שירי קרבן לירושלמי שם.}}. עם זאת יש המחליף את הגירסא בירושלמי, וסובר שעל ספרי הומירוס נאמר האיסור, ועל בן סירא הותר לקראו כאגרת{{הערה|באר שבע לסנהדרין שם.}}.

אדמו"ר הזקן פוסק לגבי איסור הקריאה בספרים חיצוניים, שהאיסור הוא על ספרי מינים, שהם ספרי פילוסופים [[כפירה|כופרים]]. ספרים כאלו אסור לקרוא אף בתוך ספריהם של גדולי ישראל שהביאו אותם, כי גם אותם גדולי ישראל עסקו בכך רק בשל צורך השעה להשיב למתווכחים איתם, אך כיום הדבר אסור{{הערה|שם=תת}}. במקום אחר מביא אדמו"ר הזקן שחל איסור על קריאת ספרי היסטוריה, מליצות ומשלים שאין בהם עניני מוסר ויראת שמים, משום מושב לצים{{הערה|שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן שז, סעיף ל.}}.

[[הרבי]] הורה לרב [[ניסן מינדל]], כשכתב מאמר על שיטת חב"ד באנגלית, להשמיט הפניות לספריהם של פילוסופים ופרופסורים שונים, כדי לא לעודד קריאת ספרים לא רצויים{{הערה|שם=מענה}}.

===לימוד חכמת הטבע===
[[הרמב"ם]]{{הערה|מורה נבוכים, בפתיחה.}} כתב ש[[מעשה בראשית]] הוא חכמת הטבע, ו[[מעשה מרכבה]] הוא חכמת האלוקות. ו[[האפודי]] פירש, שחכמת הטבע נקראת בשם מעשה בראשית כיון שהיא הקדמה נצרכת ללימוד חכמת האלוקות. [[הרבי הריי"צ]] ציין כי טענה זו היא טענתם של [[תנועת ההשכלה|המשכילים]], והאריך לבאר מדוע היא מושללת - כיון שטבעם של חכמת הטבע ושל חכמת האלוקות שונות זו מזו בתכלית. חכמת הטבע מדגישה את ההסתכלות על החומר של כל דבר, לעומת חכמת האלוקות שמלמדת להפשיט את ההסתכלות מהחומר אל הנפש והחיות האלוקית. מסיבה זו, רוב העוסקים בחכמת הטבע הם פוקרים וכופרים, והעוסקים בחכמת האלוקות מתחזקים ביהדותם ובהתקשרותם לבורא, כיון שמתרגלים להפשיט כל דבר ולהגיע ל[[אחדות השם]]{{הערה|רשימת אדמו"ר הריי"צ, נדפסה ב[https://chabadlibrary.org/books/3000730092m הוספות לספר החקירה - דרך אמונה, קמה, ב] ואילך.}}.

===ההיתר===
מההיתרים ללמוד חכמות חיצוניות הוא - על מנת להתפרנס מהחכמה, או אם הוא יודע לנצל את החכמות הללו ללימוד התורה, כפי שעשו ה[[רמב"ם]] וה[[רמב"ן]] ועוד גדולי ישראל רבים{{הערה|שם=ח}}.
[[הרבי]] במכתב{{הערה|[[אגרות קודש]] חלק ג', אגרת תצה.}} מבאר ומונה 6 אופנים שונים של לימוד חכמות האומות באופן המותר.

א. לימוד מתוך ה[[תורה]], בהיותה ה'מפה' של כל ה'בניין' - ה[[עולם העשייה הגשמי|עולם]] כמובא במדרש{{הערה|[[בראשית רבה]] בתחילתו.}}. - דין לימוד זה הוא [[לימוד תורה]] ממש.

ב. לימוד דברים שה[[תורה]] מצווה ללמדם. כדוגמת המצווה לחשב את [[קידוש החודש|זמן המולד]] על פי מסלולי ה[[ירח]]{{הערה|[[משנה תורה]] הלכות [[קידוש החודש]] פרק א' הלכה ז'.}}, ומצווה על בית דין לדעת דרכי [[עבודה זרה]] ו[[כישוף]] על מנת לדון כראוי. - דין לימוד זה הוא [[מצווה]].

ג. לימוד כשהוא במקום שאסור ללמוד תורה{{הערה|עיין ב[[אחרונים]] [[שולחן ערוך]] אורח חיים ריש סימן פ"ה. בדוגמת [[שמואל (אמורא)|שמואל]] שלמד מסלולי גרמי השמים בזמן שנפנה ל[[בית הכסא|בית המים]].}}. - דין לימוד זה הוא [[מצווה]], אבל באופן שלישי.

ד. לימוד '''לצורך''' קיום מצווה{{הערה|כ[[רב (אמורא)|רב]] שלמד אצל רועה איזה [[מום]] קבוע ואיזה עובר.}} - לימוד זה דינו כ[[הכשר מצווה]].

ה. לימוד - במידה הדרושה ולא יותר - לצורך [[פרנסה]]{{הערה|ראה [[דרך מצוותיך]] קד, ב.}}, או שמתפרנס מהחכמות עצמן 'קרדום לחתוך בהן' - דין לימוד זה הוא הכשר והכנה לדבר היתר.

ו. לימוד אף בלא צורך, אם רק יודע להשתמש בהם אחר כך ל[[עבודת ה']] או ל[[תורה|תורתו]]. - וזהו הטעם שעסקו בהם ה[[רמב"ם]] וה[[רמב"ן]].

הרבי הדגיש כי מכיוון שהאדם משוחד בענייני פרנסתו, ועלול להתיר לעצמו את הלימוד במחשבה שיעזור לפרנסתו אף אם באמת אינו זקוק לכך - לכן כדי להתיר לימוד חכמות חיצוניות למטרת פרנסה, יש להתייעץ עם אדם אובייקטיבי{{הערה|1=[https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=59219&st=&pgnum=102 שיחת י"ג תמוז תשמ"ב].}}.