עריכת הדף "חטא המרגלים" (פסקה)

==בחסידות==
חטא המרגלים הינו יסוד בעבודת ה'{{הערה|[[לקוטי תורה]] תחילת פרשת שלח}}.

===חיבור נס וטבע===
ה[[תורה]] מספרת{{הערה|[[במדבר]] י"ג, כ"ח-ל"א}} כי המרגלים הפחידו את בני ישראל בטענה שאי אפשר לכבוש את [[ארץ ישראל]] כי יושבי הארץ חזקים ולא אפשרי להלחם בהם. חז"ל מסבירים{{הערה|[[מסכת סוטה]] לה, א וש"נ.}} שהמרגלים טענו, כי יושבי הארץ חזקים ח"ו ("ממנו") מ[[הקדוש ברוך הוא]] ו"כביכול אפילו בעל הבית (הקב"ה) אינו יכול להוציא כליו משם{{הערה|כלומר לא שולט על המצב שם}}".

המרגלים ראו ריבוי ניסים במצרים כ[[עשרת המכות]] [[קריעת ים סוף]], הם טענו שנסים אלו נעשו בתקופה בה היו בני ישראל ב[[מדבר]] והיו מופשטים מענינים ארציים ולכן היו [[כלים]] לקבל את ה[[אות (מופת)|ניסים]], אך כאשר בני ישראל נכנסים לארץ ונדרשת עבודה של התיישבות בעולם וכל הנהגת העולם היא על פי [[טבע]]{{הערה|כפי שהיה לגבי הפסקת ה[[מן (לחם מן השמים)|מן]], בארה של מרים ו[[ענני הכבוד]].}} הרי אין אפשרות לנצח את "ילידי הענק", שהם חזקים בטבעם מבני ישראל.

וזו הייתה טענתם: "כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו". בוודאי ידעו ויותר מכך – ראו שהקב"ה הוא "בעל הבית" על כל העולם כולו ויכול לעשות בו כרצונו, שהרי הם "כליו" – כלים שלו: אבל סברו, ש"להוציא את כליו" – להוציא את הניצוצות החבויים בקרב ארץ כנען הגשמית ולהעלותם לקדושה – זאת ניתן רק כאשר נמצאים מחוץ לעולם, בהנהגה נעלית מן העולם (הנהגה של מדבר). שהעולם גם ישאר עולם, לכל חוקי הטבע שבו, ובו בזמן יהיה כלי לאלקות, לענין זה – סברו – עשה הקב"ה עצמו כביכול אינו בעל הבית ח"ו: אם העולם נוהג על פי רצון בעל הבית (הקב"ה) בהנהגה טבעית, כיצד ייתכן שיהיה בו שם מקום לנסים ־ היפך הטבע?

ועל זה השיבו כלב ויהושע: "אם חפץ בנו ה'". מאחר שפנימיות רצונו של הקב"ה היא שנשלים שם את הכוונה של [[דירה בתחתונים]] – הרי "לחמנו הם וגו' וה' אתנו אל תראום", אין לנו מה להתפעל ולהתיירא מן העולם, כי אף שהעולם נשאר בגדר הטבע, הרי הקב"ה נמצא תמיד עם בני ישראל והוא מעניק להם בתוך הטבע עצמו, הצלחה למעלה מן הטבע, לעשות מהעולם לחמנו – "דם ובשר כבשרו" כפי שאנו במדבר, ושכנתי בתוכם, כלי לאלקות{{הערה|שיחת שבת [[פרשת שלח]] [[תשכ"ב]] שמבוססת על דברי [[אדמו"ר הזקן]]}}.

===שינוי בסדר השליחות===
חטא המרגלים{{הערה|משיחת שבת [[פרשת שלח]], מברכים החודש תמוז ה'שי"ת. [[תורת מנחם]] כרך א עמ' 103-108 – בלתי מוגה.}} היה בכך שבדברי תשובתם עירבו את שיכלם ושינו את סדר הדברים שאמר להם משה: משה ציווה אותם לראות תחילה את העם "החזק הוא הרפה וגו'", ואחר-כך את הארץ "השמנה היא וגו'", ובדברי תשובתם שינו את הסדר והקדימו "ארץ זבת חלב ודבש היא" ואחר-כך "עז העם היושב בארץ גו'".

והחילוק שביניהם: שליחותו של משה היא – בתחילה אודות המלחמה והכיבוש ("החזק הוא הרפה גו'") ואחר כך אודות הרווח והשכר ("השמנה היא אם רזה וגו'"), כי העיקר היה אצלו כיבוש המלחמה (ולא הרווח והשכר – שלא על-מנת לקבל פרס).

ולא עוד אלא שהקדים "החזק" ל"הרפה" – כי, השליחות לכיבוש הארץ היא בכל האופנים, גם אם צריכים מלחמה כבדה, ולכן השליחות היא לכתחילה על-מנת ואף-על-פי שהוא חזק (ועוד יש לומר, שעל ידי שהולכים במסירות-נפש ללחום על מנת שהוא חזק, על ידי זה עצמו נעשה רפה).

והמרגלים שינו את הסדר ואמרו כפי שמתקבל מצד שיכלם – תחילה אודות השכר ("זבת חלב ודבש") ואחר-כך אודות המלחמה והכיבוש ("עז העם היושב בארץ"), שהעיקר אצלם הוא השכר (על-מנת לקבל פרס), ומזה באים לחשב חשבונות בנוגע לעבודת המלחמה והכיבוש, שעבודה קלה (הרפה) כדאית היא בשביל שכר זה, ועבודה קשה יותר (החזק) אינה כדאית, ועד שעלולים לטעות ולומר שאם עבודה קשה היא אי-אפשר לעשותה, כפי שאמרו אחר-כך: "לא נוכל לעלות וגו'".

ולכן, כשראה כלב שהמרגלים מערבים שיכלם ומשנים משליחותו של משה, אפילו בנוגע לסדר הדברים בלבד – מיד השתיקם.

ומההוראות שעלינו ללמוד מפרשת המרגלים – שלא לערב את השכל ולעשות איזה שינוי, אפילו שינוי הסדר בלבד, בדברי הרבי, גם כשנדמה לו שעל ידי שינוי זה יצליח יותר בשליחותו, כי בשינוי קצת מדברי הרב אפשר לטעות עד בדומה לטעות המרגלים, ובמכל-שכן וקל-וחומר: ומה המרגלים שנאמר עליהם "כולם אנשים ראשי בני-ישראל המה", כששינו מדברי משה, באו לטעות עד שאמרו "לא נוכל לעלות וגו'" – אנשים כערכנו על-אחת-כמה-וכמה.

כמאמר רז"ל{{הערה|שבת קה, ב. ועוד.}} "כך אומנתו של יצר-הרע היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר עבודה זרה", שהיצר-הרע, הנקרא "דער קלוגינקער (הפיקח)", אינו מתחיל לומר לאדם לעבור עבירה, כי בהתחלה כזו בוודאי לא ישמע לו, אלא תחילת דבריו "עשה כך", שכאשר עושה מצווה אומר לו היצר: גם אני מסכים שתעשה כך, וכשמתחיל להקשיב לדעתו ועצתו – אף שההתחלה היא בנוגע לענייני מצוה, אבל מערב דעתו ועצתו – הרי זה שורש ל"אומר לו עבוד עבודה זרה".

ולכן, התנאי העיקרי במילוי השליחות הוא – שמירת דברי הרב ללא שינוי, וללא עירוב השכל, מתוך קבלת-עול דווקא.

===החזרת האמונה===
ב[[ליקוטי אמרים - פרק כ"ט]] נתבאר הטעם כי מתחלה אמרו כי חזק הוא ממנו, ודרשו חז"ל "אל תקרי ממנו כו'" דהיינו שלא האמינו ביכולת ה', ואחר כך חזרו ואמרו הננו ועלינו וגו'. וקשה: מאין חזרה ובאה להם ה[[אמונה]] ביכולת ה', הרי לא הראה להם [[משה רבינו]] שום אות ומופת על זה בנתיים, רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ, ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש ל"א מלכים, ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ. 

אלא מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שה[[סטרא אחרא]] המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת [[נפש אלוקית|נפשם האלהית]] בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת, ולכן מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו', וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם כדכתיב "ויתאבלו העם מאד" וממילא נפלה הסטרא אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:חומש במדבר]]