עריכת הדף "הכנעה והכרעה (שכלית)" (פסקה)

==הכרעת השכל==
אסרה התורה לקחת שוחד "כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם"{{הערה|דברים ט"ז י"ט.}}. ומאחר והתורה קוראת כאן לדייני ישראל בלשון שבח – שקוראת להם '''חכמים וצדיקים''' ברור שאין כוונתה חס ושלום לחשוד שיטו את משפט התורה בזדון מזכאי לחייב ומחייב לזכאי, שהרי זה עובר על דין תורה ממש - ומה תלוי זה בלקיחת שוחד?

אך הענין הוא שע"י לקיחת שוחד נקטן בעיניו מאד החוב ועד שאינו רואהו כלל, ומדוע? כי לקיחת השוחד יוצרת קשר בין הדיין לבעל הדין, ויכולים הדברים להגיע עד כדי כך שהדיין מעמיד עצמו במקום בעל הדין. ומאחר ו"אין אדם רואה חוב לעצמו"{{הערה|על פי המשנה{{הערה|נגעים ב' ה'.}} "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו".}} גם הדיין לא מרגיש בחוב של בעל הדין.

ואין הפירוש שיודע שהוא חוב ובמזיד אינו רוצה לראותו, אלא שמצד אהבתו את עצמו '''אינו רואה''' את החוב כלל. כי מצד הקשר הנ"ל יקטן בעיניו כל חוב שעליו מטעמים ושכליים '''נכונים''' שאין זה חוב כלל. ולכך אין זה נחשב עובר על דין תורה ממש שהרי פוסק את הדין על פי הטעמים השכליים שהם מצד עצמם נכונים '''ואמיתיים'''.

והנה הטיית השכל הזו היא מצד הרצון, שהרצון '''מהפך''' את השכל ממש - והוא הנקרא '''הכרעת השכל''' מחוב לזכות. והיינו, כשמכריע הרצון את השכל הרי זה באופן שמתהפך מהותו ממש - שאותו השכל והטעם עצמו שהיה מראה לרוב מראה כעת לזכות, וכמו שמצינו במבול: שבתחילה גרם "כי רבה רעת האדם"{{הערה|בראשית ו' ה'.}} ל"נחמתי כי עשיתים"{{הערה|בראשית ו' ז'.}}. ואחר כך (ע"י שהקריב נח קרבן שעלה לריח ניחוח לה') כתיב "לא אוסיף עוד וגו'"{{הערה|בראשית ח' כ"א.}} מטעם "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"{{הערה|שם.}}. והרי הוא אותו הטעם בעצמו שמחמתו הביא המבול - ומה חידוש נתחדש שמחמת זה לא אוסיף עוד כו'? והיינו שע"י הקרבת קרבן נח וירח ריח מנחתו נהייתה הטיית רצונו יתברך אליו, וע"י זה נתהפך ממש להיות אותו הטעם עצמו של חוב יהיה טעם לזכות!