עריכת הדף "הגי (סריס המלך אחשורוש)" (פסקה)

==בפנימיות התורה==
===ממוצע בין מחשבה לדיבור===
"המלך" הוא הקב"ה ו"אסתר" היא הנשמה המשתוקקת אליו. אך אין בכח הנשמה המוגבלת לדבוק בקב"ה (הבלתי מוגבל) בלא סיוע. וסיוע זה הוא ע"י המלאכים, שהם יש בכוחם לקבל את האור האלוקי ואז להמשיכו לנשמות. וזהו שאמרו מיכאל מקריב נשמותיהם של צדיקים{{הערה|תוספות על מנחות קי ע"א.}} - כי הנשמות הן בחינת נבראים, וע"י מיכאל נקרבים למעלה מעלה ליכלל באצילות{{הערה|לקו"ת נשא כט א'.}}.

והנה, המלאכים עצמם מקבלים מאלוקות ע"י הגי, ויובן על פי משל מכוחות הנפש: הגי הוא הגיון, והוא בחינת פנימיות ומקור הדיבור{{הערה|כמו שכתוב "והגיון לבי" (תהלים שם.}} שהוא בחינת מחשבה שבדיבור. אלא שהגי הוא ה"פועל יוצא" של הגיון{{הערה|הפעולה ש"יוצאת" מן ההגיון, הפעולה שההגיון עושה.}}, שהוא העושה את הדיבור. והנה, הגיון הלב אינו בחי' דיבור בפועל ממש אלא רק מחשבת וכוונת הלב וכמו "ולבך יהגה אימה"{{הערה|ישעיה לג.}}, וכמו שפירש בזוהר{{הערה|וישלח דקס"ט א'.}} "והגיון לבי אלין מילין דסתימין דלא יכיל בר-נש לפרשא לון בפומי דא הוא הגיון דאיהו בלבא".

ומכיון שהגיון הוא הממוצע בין מחשבה לדיבור, לכן פעמים{{הערה|אוה"ת נ"ך ב' עמ' תשלז.}} '''שהמחשבה''' נקראת הגיון{{הערה|כגון "הגיון לבי" (תהילים יט טו).}}, ופעמים '''שהדיבור''' נקרא כך{{הערה|כמו "כאשר הוגה מן המסלה" (שמואל ב' כ י"ג).}}. וממוצע זה הוא המחשבה שבדבור, מה שנמשך מעצמיות המחשבה להיות מקור לדבור{{הערה|אוה"ת שבת שובה אתקמ.}}.

ובנמשל, כשם שישנו ממוצע בין המחשבה לדיבור (הגי) כך יש ממוצע בין אצילות לבריאה, והוא היכל קודש הקודשים{{הערה|שהוא חב"ד דבריאה (תניא פרק נב).}}. דמכיון שמצד אחד מאיר בו אור האצילות {{הערה|שורש פנימיות החכמה (מאמרי אדמו"ר הזקן תורה ח"א עמ' שפד).}} אך מצד שני הוא ראשו של עולם הבריאה לכן הוא הממוצע המחבר אצילות ובריאה, והוא המשפיע למלאכים וההיכלות (שבבריאה) שישוררו וידברו – שע"י זה הם מעלים את הנשמות{{הערה|תו"א דף ק עמ' ד.}}.

===שתי הדרגות בהגי – מחשבה עילאה ומחשבה תתאה){{הערה|אוה"ת מגילת אסתר לג ואילך (בהוצאה הישנה ב'רצא ואילך).}}===
;מחשבה עילאה
הדרגה העליונה שבו נקראת "מחשבה עילאה", והיא שורש נשמות ישראל כפי שהן עדיין בבחינת "אין" ו"טהורה היא". לדרגא זו רומז הפסוק "הגיון ליבי", והיא נמשלת לאדם המחשב איזה שכל בפני עצמו. שאותיות המחשבה הם קשורים בהשכל ואין נרגשים כלל לדבר בפני עצמו כי אם שנרגש רק השכל (ואותיות המחשבה הן רק טפלות ובטלות לשכל, ואינן מורגשות). והיינו, בדרגה זו שקוע  האדם בהתבוננות עד כדי כך שאינו מרגיש כלל אפילו את אותיות המחשבה, וודאי שאין כאן עדיין כלל שום קשר לדיבור. אך מכיון שמלבד עצם השכל כבר יש כאן "משהו" שאינו שכל (שהרי השכל כבר הצטמצם כאן לחשוב אודות נקודה ועניין מסויים) נקראת דרגה זו "דיבור שבמחשבה".

;מחשבה תתאה
הדרגה התחתונה שבהגי נקראת "מחשבה תתאה", ונרמזת בפסוק "כאשר הוגה מן המסלה". המילה "הוגה" היא לשון הסרה (שנמשך והוסר מן המסילה{וכמו "הגו סיגים מכסף", שפירושו הוסרו הסיגים מהכסף.}}). בדרגה זו המחשבה כבר "יצאה" מגדר התבוננות בעניין עצמו - לחשוב ולהרהר '''איך לדבר''', והיא בחינת ה"מחשבה שבדיבור" (שהיא מקור הדיבור ופנימיותו).

והיינו, שהנשמות שירדו לעולם הבריאה צריכות (כדי לעלות לאצילות) עזר וסיוע ממקורן ושורשן (הגי מלשון "הגיון ליבי" - בחינת מחשבה עילאה). וסיוע זה הוא ע"י הגי שיורד לבריאה (הגי מלשון "הוגה מן המסילה). שהוא יורד ומתלבש במלאכים (המקבלים ממנו את כוחם לדבר ולשיר), וע"י המלאכים יכולות לקבל ממנו גם הנשמות.