עריכת הדף "חב"דפדיה:תולדות חסידות חב"ד" (פסקה)

===תקפ"ז – מאסרו של אדמו"ר האמצעי===
{{ערך מורחב|מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי}}
[[סטערנא (אשת אדמו"ר הזקן)|אמו]] של רבנו האמצעי, באה ממשפחה של עשירים גדולים, שהיו מנכבדי העיר ויטבסק. הם עסקו ב[[תורה]] וב[[גמילות חסדים]], אבל היו גסי רוח ומתנגדים חריפים לחסידות חב"ד. הם קינאו בכבוד הגדול שרחשו היהודים לרבנו האמצעי, וכעסו על רבנו על שלא רצה להתחתן אתם, למרות שהבטיחו סכומי כסף גדולים כנדוניה. הם חברו לאיש רע־מעללים, אחיינו של החסיד ר' [[פנחס רייזס]], שרצה לסחוט כספים מרבנו. אנשים מושחתים אלו החליטו להעליל על רבנו שהוא אוסף כספים כדי למרוד במלכות.

המלשין בפועל היה שמחה קיסין, קרוב משפחה של רבנו האמצעי, מצד אמו.

לשם ביצוע מזימתם זייפו המלשינים מכתב שכתב רבנו בקשר לאיסוף כספים עבור עניי [[ארץ ישראל]]. במכתב זה היה כתוב שרבנו אסף סכום של 35,000 רובל, ואילו המזייפים הוסיפו את הספרה 1, כך שיצא שאסף 135,000 רובל (מאה שלושים וחמשה אלף רובל), סכום עתק באותם הימים. הם הלשינו לשלטונות שרבנו שולח את הכספים לסולטן הטורקי. בנוסף לזיוף, הם הלשינו שבית מדרשו של רבנו בליובאוויטש נכנה במימדים של [[בית המקדש]].

לאחר שנודע כי מושל המחוז עומד לעצור את הרבי, פנו כמה מהחסידים לשר וביקשו ממנו שלא יוליכו את הרבי כמו כל אסיר, אלא שיבקשו ממנו שיבוא בעצמו לעיר המחוז ויטבסק. השר נענה לבקשה, ואכן בערב הגיעו כמה קצינים לבית רבנו, הם שהו שם כשעה, דיברו עם הרבי, ע"י מתורגמן, בכבוד ובדרך ארץ, והגישו לרבי הזמנה, בה הוא מתבקש לבוא לויטבסק אל הגנרל נוברנטור. לפני שעזבו את ביתו של הרבי, הם ערכו חיפוש, כדי למצוא כתבים נגד הממשלה. כמוכן שלא נמצא דבר. הם אף מדדו את בית מדרשו של הרבי, לבדוק האם הוא באותו גודל כמו בית המקדש. גם כאן הם נוכחו לראות שלא היו דברים מעולם.

ביום כ"ח ב[[תשרי]] [[תקפ"ז]], בשעה אחת עשרה בבוקר יצא רבנו מליובאוויטש בדרכו לויטבסק. את הנעשה בלילה בחצרו של רבנו קשה לתאר: בכיות, צעקות והתעלפויות. רק רבנו היה רגוע לגמרי. הוא קיבל אנשים ל[[יחידות]] וכתב [[מאמר]] חסידות.

כשהגיע הרבי לויטבסק הושיבו אותו בבית הממשל המרכזי. לאחר מספר ימים השתדלו אצל השר שיאפשר לחסידים להיכנס לחדרו של הרבי לכל התפילות. השר איפשר לעשרים חסידים להיות נוכחים בכל תפלה. כמו־כן הוא איפשר לרבי לומר חסידות בפני חסידיו, פעמיים בשבוע.{{הערה|שיחות תש"א עמ' 50, '[[בד קודש]]' עמ' 5, '[[התמים]]' עמ' פא}}

'''גאולתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי ממאסרו'''

כ"ק אדמו"ר האמצעי הוכיח לחוקרים שכתב ההלשנה בשקר יסודו, ושכל הכספים שהוא שולח לארץ ישראל היו למטרות [[צדקה]] ומיועדים לעניים. כמו"כ הראה להם את מעשה הזיוף של המלשינים. כשמסרו החוקרים לשר המחוז את תשובותיו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, ביקש שיביאו לפניו את הרבי ואת המלשינים, לשמוע את דברי כל אחד מהם, כדי להווכח עם מי הצדק.

כ"ק אדמו"ר האמצעי לבש את [[בגד|בגדי]] השבת הלבנים, ונסע במרכבה הדורה למשרדו של שר המחוז. מראהו היה כשל מלאך ה' צבאות. בתחילה חששו החסידים שהמראה ההדור של הרבי יעורר את חמתו של השר. אך לא כך היה, כשראה השר את יופיו והדרו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, מצא חן בעיניו, והוא כיבדו מאד וצוה להביא לו כסא לשבת. אחר כך בא המלשין והחל לטעון את טענותיו. בתוך דבריו פנה המלשין אל כ"ק אדמו"ר האמצעי בתואר "רבי". העיר על כך כ"ק אדמו"ר האמצעי בפני השר: ראה, הוא אמר עלי שאני רמאי ומורד, ועתה הוא מכנה אותי בשם "רבי". המלשין מוויטבסק לא מצא את ידיו ורגליו וכל דבריו היו מבולבלים לגמרי, עד שהשר אמר לו:
"תפסיק לנבוח...". המלשין הלך משם כבזיון ובבושת פנים, ואילו רבנו נסע משם בכבוד גדול.

ביום י' [[כסלו]] שלח כ"ק אדמו"ר האמצעי, על ידי בנותיו, בקשה לשיחרור מהמאסר. כשבאו הבנות לשר המחוז למסור לו את בקשת השיחרור, הן פרצו בבכי, במר נפשן. השר קרא את הבקשה, ואמר לבנות: "למה אתן בוכות, לכו לביתכן בשלום, כי אביכן כבר יצא ממאסרו". וכך הווה, כשחזרו בנותיו כ"ק אדמו"ר האמצעי לבית בו ישב במאסר, כבר הגיעה הפקודה משר המחוז שרבנו משוחרר. הוא ציווה לשומרים לעזוב את הבית, וכל הבית התמלא מיד בחסידים רבים, ורבנו ישב ואמר חסידות.

כ"ק אדמו"ר האמצעי נגאל ממאסרו ביום י' [[כסלו]] [[תקפ"ז]] (1826){{הערה|בספר '[[בית רבי]]', ובמקורות נוספים, מובא שהגאולה הייתה בשנת [[תקפ"ו]], אבל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אומר, בשיחת י' [[כסלו]] [[תש"ב]], שהגאולה הייתה בשנת [[תקפ"ז]], כי ידוע שאדמו"ר האמצעי לא השתתף אף פעם בחגיגת הגאולה שלו, כי הוא הסתלק בט' כסלו תקפ"ח, לפני חג הגאולה הראשון. כך גם מובא בלוח [[היום יום]], וראה שיחת ש"פ ויצא תשי"ט.}}, ומסופר שבשורת הגאולה הגיעה ביום ה[[שבת]] ט' [[כסלו]] בשעת מנחה, בשעה שרבנו עמד ואמר חסידות על הפסוק "אתה אחד". באמצע הפסיק באמירת החסידות ואמר: "שא, פנו מקום, דער טאטע איז דא" (הס, פנו מקום, אבא נמצא כאן).{{הערה|'[[בית רבי]]' ח"ב עמ' י, '[[בד קודש]]' עמ' 5, '[[התמים]]' חוב' ב' עמ' פא.}}