עריכת הדף "שופרו של משיח" (פסקה)

==== דוקא כי הם במיצר - אובדים ונדחים ====
הטעם שנאמר "יִתָּקַע בשופר גדול", שהלשון "יִתָּקַע" (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו, הוא, כי הגילוי של השופר גדול לעורר את האובדים והנדחים יהיה מעצמו, בלי אתערותא דלתתא כלל.

ובזה יש שני אופנים:

===== שלא על ידי עבודה =====
שהגילוי של ה"שופר גדול" לא מגיע על ידי [[עבודה]] כלל, הם אובדים ונדחים, והשופר באה לעורר אותם, דווקא מכיון שהם אובדים ונדחים הם בתכלית המיצר והדוחק, וזה מעורר וממשיך התקיעה של השופר גדול (ההמשכה מבחינת סתימא דכל סתימין), תכלית המרחב. כי דווקא על ידי ש"מן ה'''מיצר''' קראתי י-ה", דוקא על ידי זה "ענני ב'''מרחב''' י-ה". כמו התורה של [[הבעל שם טוב]]{{הערה|כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) סי' צו (יג, ג).}} על הפסוק{{הערה|תהלים קב, א.}} "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", שתפלת העני היא שלפני הוי' ישפוך שיחו, וגם שתפלת העני מתקבלת יותר. 

אבל גם כשה'''המשכת''' הגילוי של השופר גדול הוא מצד מלמעלה, הרי  '''''לאחרי''''' הגילוי של השופר גדול יש גם להאובדים והנדחים כפשוטם המעלה של עבודת האדם, כי זה שהשופר גדול יעורר את נקודת היהדות שבכל אחד מישראל (גם וכולל האובדים והנדחים) וירצו לצאת מהגלות וללכת לירושלים ולהשתחוות לה', הוא רק שעל ידי הגילוי של השופר גדול יתעורר הרצון האמיתי של ה''ישראל עצמו''. 

שהרי זהו החילוק בין הגאולה ד[[יציאת מצרים]] ו[[גאולה האמיתית והשלימה|גאולה העתידה]], שביציאת מצרים, רצונם של בני ישראל לצאת מטומאת מצרים ולדבקה בו ית' היתה מצד הגילוי מלמעלה, ובגאולה העתידה, הרצון לצאת מהגלות ולבוא ל[[ירושלים]] יהיה הרצון של ישראל, והגילוי דלמעלה (שופר גדול) הוא רק סיבה שעל ידו יתגלה הרצון דישראל. והעבודה שלהם תהי' מצד עצמם. 

===== [[מעשינו ועבודתינו|על ידי עבודה]] =====
גם יהודי שעבודתו היא ב[[שלימות]], על ידי עבודת ה[[ביטול]] שלו לעורר ולהמשיך את השופר גדול, כי על ידי ש[[התבוננות|מתבונן]] שלגבי הרוממות ד[[אור אין סוף|אור א"ס]] גם העבודה האמיתית לחטא יחשב, ולכן הוא מרגיש את עצמו לאובד ונדח, גם כך נתעורר ונמשך הגילוי של השופר גדול. 

וגם אז (כשהמשכת הגילוי דשופר גדול היא על ידי הביטול שלו) שייך לשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ), יתקע מעצמו, כי כשעושה את עצמו [[עני]] ורש, דענין העני הוא שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל זה שנותנים לו בדרך [[צדקה]], הוא מכיר ומרגיש שזה שעל ידי עבודתו נמשך הגילוי, הוא לא מצד העילוי שלו (שבכחו להמשיך), אלא מצד [[חסד]] [[הקדוש ברוך הוא|הקב"ה]], יתקע מעצמו, וכאילו שההמשכה היא בלי [[אתערותא דלתתא]] כלל.

וזהו ההוראה מזה שביום ההוא יתקע בשופר גדול, יתקע מעצמו, שהעבודה צריכה להיות בביטול, להכיר ולהרגיש שכל הענינים שנפעלו על ידי עבודתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולתו, היא לא מצד המעלות שלו, אלא מצד הנתינת כח מלמעלה. והרגש זה (שלא הוא זה שפועל, כי אם זה בא מלמעלה) לא פועל חלישות בעבודתו, כי אם אדרבה, הרגש זה פועל שעבודתו היא ביתר שאת. כי כשהעבודה שלו קשורה עם [[מציאות|מציאותו]], העבודה היא במדידה והגבלה. וגם כשהעבודה שלו היא באופן דבכל מאודך, הרי היא מאדך, מאד שלך, וע"י ההרגש שהענינים שנעשים על ידי עבודתו הם לא מצד הכחות שיש לו אלא מצד האלקות, על ידי זה הוא יוצא מהמציאות וההגבלות שלו, והעבודה שלו היא למעלה ממדידה והגבלה{{הערה|ד"ה והיה ביום ההוא, ר"ה תשכ"ח, סה"מ מלוקט ו'. וש"פ האזינו.}}.

וכמו כן אנו פועלים את הגילוי של השופר גדול על ידי הבקשה "תקע בשופר גדול"{{הערה|ד"ה יחיינו מיומיים תשל"ז.}}.