עריכת הדף "נעליים" (פסקה)

==== הפסק בין הארץ לאדם ====
העקב שברגל הוא אבר היותר תחתון בגשמיות. וכיון שכל הענינים הגשמיים נמשכים מענינם ברוחניות, ובפרט באדם, שכיון שענינו להגביר את הצורה על החומר, הרי בודאי שאצלו תלויים עניני החומר בעניני הצורה – הרי מובן, שהעקב שברגל הוא היותר תחתון גם ברוחניות.

וכידוע שעיקר החיות הוא בראש, ואילו בגוף יש פחות חיות, וברגל החיות הוא פחות ביותר, ועד שבעקב אין החיות בגילוי כלל, שלכן נקרא "מלאך המות שבאדם".

וזהו גם הטעם לכך שההליכה על הארץ היא באמצעות העקב, שנמצא בסמיכות לארץ: ארץ היא בחי' דומם (כללות יסוד העפר). וכדי שיוכל להיות החיבור של האדם, מין המדבר, עם הארץ שמבחי' הדומם, שהם רחוקים זמ"ז בתכלית – צריך להיות "ממוצע" ביניהם, שזהו ה"עקב", בחי' הדומם שבאדם, דכיון שביחס לאדם עצמו ה"ה דומם, לכן יכול להיות בסמיכות לארץ, בחי' דומם ממש.

אך גם העקב שברגל זקוק ללבוש הנעל:

אע"פ שהעקב שברגל הוא בחי' הדומם שבאדם, ועל ידו הולך האדם על הארץ, בחי' דומם ממש – אעפ"כ, צריך להיות הפסק בין העקב שברגל ובין הארץ.

האברים והכחות העליונים של האדם – הרי מלכתחילה אין להם שייכות אל הארץ; החידוש הוא שאפילו בחי' הדומם שבאדם, שיש לו כבר שייכות אל הארץ – צריך להיות דבר המפסיק בינו ובין הארץ.

והענין בזה:

הנשמה – היא חצובה מתחת כסא הכבוד, ולמעלה יותר. ולאחרי שהקב"ה הורידה לעוה"ז להתלבש בגוף גשמי, הנה כדי שיהי' קישור הנשמה בגוף, זקוקים לארץ – "ארץ ממנה יצא לחם", ש"לבב אנוש יסעד", ועל ידו תתחבר הנשמה עם הגוף. אך למרות שצריכים לעסוק בענינים ארציים, צריך להיות בשעת מעשה "נעל" – דבר המפסיק בינו לארץ, היינו, שיהי' מנותק מהענינים הארציים, לעשותם בלא לב ולב. כלומר, שגם בעת המסחר גופא יהי' מנותק מענינים ארציים.

ובדוגמת הנעל שאפילו העקב שהוא בסמיכות לארץ, הרי הוא מנותק מן הארץ, זאת אומרת שאפילו בזמן שהאדם עוסק בענינים הארציים – הרי זה בלא לב ולב, כי אם מצד ההכרח בלבד. וכמארז"ל "יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר אשר תעשה": מצד עצמו היה יושב בטל ממלאכה בענינים גשמיים, אלא שהוא "אנוס על פי הדיבור", לקיים את הציווי "בכל אשר תעשה"<ref name=":0" />.