עריכת הדף "לימוד התורה" (פסקה)

=== בתורת החסידות ===

ב[[תורת החסידות]] ישנם מקומות המפליאים במעלת לימוד התורה על פני קיום המצות, וישנם מקומות בהם מבואר מעלת קיום המצות על לימוד התורה. בהשקפה הכללית בכל אחד ישנו מעלה שאין בשני.

==== תענוג - ביטול ====

אחת ההגדרות שיש בהבדל בין לימוד תורה לקיום מצות, הוא בכך שבלימוד התורה התנועה הנפשית של האדם צריכה להיות של [[תענוג]] מהלימוד, ובקיום המצות צריכה להיות התנועה של [[ביטול]] וכפייה לקיים את רצון [[ה'|המצווה]]. 

הגדרה זו נמצא כבר בספרים קדומים, כדברי [[רבי אברהם מן ההר]], מ[[הראשונים]]: "לא שייך טעמא (טעם), מצות לאו להינות ניתנו, אלא במצוה שהיא תלויה במעשה דוקא, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטווה מאת השם, אבל מצות לימוד שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא לצייר את האמרת ולהתענג ולהינות במדע לשמח לבבו ושכלו"{{הערה|נדרים מח, א. ראה גם הקדמת [[אברהם בורנשטיין|האגלי טל]].}}. דבר זה אף נלמד מהפסוק{{הערה|תהלים יט.}} "פקודי ה' ישרים משמחי לב". על יסוד זה ישנו איסור לאבל ללמוד תורה{{הערה|מועד קטן כא, א.}}.

[[הרמב"ם]] מוסיף{{הערה|ספר המצות, מצוה ג'.}}, שעל ידי שיתבונן וישכיל בעומק התורה, יבוא האדם ל[[אהבת ה']].

ב[[תורת החסידות]] מבואר שהגדרה זו נובעת מחילוק מהותי שישנו ביניהם. לימוד התורה הוא על ידי כח השכל, שמתאחד עם שכל התורה ביחוד גמור, ועל ידי זה מתאחד עם [[ה']] שהרי [[אורייתא וקוב"ה כולא חד]], וזה גורם אצל האדם תענוג. מה שאין כן קיום המצות הוא על ידי שיורד להשתמש בכח ה[[מעשה]] שלו, כח בו שווה ל[[חי|מין החי]], וירידה זו נעשית על ידי ביטול וכפייה עצמית{{הערה|ראה במאמר ד"ה ועבדי דוד תשמ"ו - סה"מ מלוקט ב' עמוד רכב.}}. בלשון הגמרא לפעמים "מעשה" הוא מלשון כפייה, כמו "[[גט]] מעושה"{{הערה|גיטין פח, א.}}, "מעשין על הצדקה"{{הערה|ראה [[בית יוסף]] לטור יו"ד סימן רמח.}}.

====איזה גדול - עכשיו ולעתיד לבוא====

תענוג וביטול הם שני פרטים חשובים ב[[עבודת ה']]. על ידי הביטול שב-מעשה גורם ל[[אתערותא דלעילא]] - ש[[ה']] יתבטל ממדרגיתו המרוממת, כדי [[צמצום|להצתמצם]] ולהימשך ב[[עולמות]]. אך ההמשכה והגילוי בפועל הוא בכח התורה דווקא. לפי זה מובן שמעלת התלמוד והמעשה שווים{{הערה|מאמר ד"ה ושננתם תקס"ז - [[מאמרי אדמו"ר הזקן]] תקס"ד עמוד דש.}}, ולכן בגמרא הכריעו בין מעלת התלמוד למעלת המעשה, רק מצד שבתלמוד יש מעלה נוספת שהיא מביאה למעשה.

מעלה זו שהתלמוד מביאה למעשה מתפרש (לבד מפירושו הפשוט, שעל ידי הלימוד יודע כיצד לעשות את המעשה) בסגנון הביאור בחסידות, שגם בתלמוד שהוא עבודה של תענוג, יש אופן נעלה יותר אליו בא לאחרי שלומד באופן של [[שמחה]] ותענוג, והוא הלימוד ב[[קבלת עול]] מתוך ביטול{{הערה|מאמר ד"ה ועבדי דוד תשמ"ו - שם.}}.

[[לעתיד לבוא]] יהיה ה"מעשה גדול", מכיון שאז יושלם [[עבודת הבירורים]] שזהו עבודת המעשה, ועל ידי זה יתגלה מעלת המעשה, ככל הדברים לעתיד לבוא שיתגלה בהם מעלת התחתון, משום ש[[סוף מעשה במחשבה תחילה]]{{הערה|מאמר ד"ה ועבדי דוד תרצ"ט - סה"מ תרצ"ט עמוד 191.}}. סיבה נוספת היא, שלעתיד לבוא העבודה תהיה בצורה הנעלית ביותר (מכיון שאז יועבר "רוח הטומאה מן הארץ"), ולכן תהיה אז עבודה שלמעלה מעבודת התענוג. ובכללות לעתיד לבא, לא יהיו הדברים תחת הגבלות של מעלות שונות, אלא רק עבודת ה' בטהרתה - שזהו עיקר ענין המעשה{{הערה|כללות הענין מובא במאמר ד"ה ושננתם תקס"ז, ד"ה ועבדי דוד תרצ"ט, תשמ"ו. ובכמה מקומות.}}.