עריכת הדף "שמואל ברזין" (פסקה)

==תולדות חיים==
נולד בעיירה [[נעוועל]] ב[[א' אלול|ראש חודש אלול]] [[תרנ"ג]] כבן בכור לאביו הרב [[חיים ברזין]] ולאמו חווה.

כבר בצעירותו החל לסייע בפרנסת בני המשפחה, והיה משכים בבוקר לפני הלימודים לבצע משלוחים שונים עבור אנשי העיירה, כשאת התשלום עבור עבודתו היה מוסר להוריו.

כשהגיע לגיל בר מצווה, נשלח ללמוד בישיבת [[תומכי תמימים ליובאוויטש]], אך נותר ללמוד שם רק שבועות ספורים כיון שהיה איסטניס ולא הסתדר בסביבה שלא הכיר.

בהמשך, למד תקופה קצרה ב[[תומכי תמימים ויטבסק|סניף הישיבה בויטבסק]], ולאחר מכן נתבקש על ידי ראש הישיבה להצטרף לאחד מהיהודים האמידים שהגיעו לישיבה כדי למצוא בחור שילמד עם ילדיהם.

כאשר נפלה אמו למשכב, חזר לביתו שבנעוועל, ולאחר פטירתה החל לעזור לאביו בפרנסת המשפחה, ובגיל 16 פתח בעיירה יחד עם שותפים בני גילו בית מטבחיים ממנו התפרנס בכבוד.

בשנת [[תרע"ט]] [[נישואין|נשא]] את רעייתו קיילע לבית שפרנוב, וגם לאחר החתונה המשיך להתגורר בנעוועל שם נולדו לו חמישה ילדיו.

על אף גילו הצעיר, זכה לקירובים רבים מרבותינו נשיאינו, הן מ[[אדמו"ר הרש"ב]] שהתבטא עליו "תהיה לו [[יראת שמים]] גם בלי שילמד בליובאוויטש", והן מ[[אדמו"ר הריי"צ]] שכיבד אותו כאשר הסב על שולחנו בשולחן [[ליל הסדר]] של שנת [[תרפ"ז]] לשתות את המרק מתוך הקערית של [[אדמו"ר הזקן]]{{הערה|בטעות שכחו מסדרי השולחן להניח כף על יד מקום ישיבתו של הרב ברזין, ולאחר שקערת המרק הסתובבה בין המסובים וכל אחד לקח לצלחתו האישית, הבחין [[אדמו"ר הריי"צ]] שהרב ברזין לא אוכל והורה לו לאכול מתוך הקערה המרכזית עצמה}}.

בשנים שלאחר החתונה הסתעפו עסקיו של הרב ברזין והוא הצליח לרכוש בית גדול ומרווח באישור השלטונות. כאשר סגרו אנשי השלטונות את המקווה העירוני, הקים הרב ברזין בביתו [[מקווה]] מחתרתי, אותו תחזק יחד עם ידידו ר' [[געצל רובשקין]].

בשנת [[תרפ"ב]] כאשר הרב [[רפאל כהן]] התמנה לכהן כרבה של נעוועל ולא היה ביכולת הקהילה להעניק לו בית למגורים, התנדב הרב ברזין לחצות את ביתו לשניים, ולתת את חציו לרב.

עם התגברות הגזירות והמעקבים שניהלו אנשי [[ק.ג.ב|הבולשת הרוסית]], עקרה משפחת ברזין לאחד מפרברי העיר [[לנינגרד]], שם הצליחו להיטמע בין ההמון מבלי לעורר חשדות, והתפרנסו מחקלאות.

עם פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] עברו מהפרברים לעיר עצמה, כדי להקל על מאמצי ההישרדות. המצב הקשה נמשך שלוש שנים עד שב[[חודש אדר]] [[תש"ב]] הצליח לצאת יחד עם בני משפחתו מהעיר הנצורה, ונדד לעיירה ליבזיה שבגבול בין קזחסטן לרוסיה. שהותו בעיר לא נמשכה זמן ארוך, היות וכעבור זמן קצר גויס לעבודות שירות עבור הצבא הרוסי, ונדד יחד עם בתו גיטל לאה לעיירה צ'יליבינסק שבהרי אורל שם התמנה כעבור תקופה קצרה לראש הקהילה היהודית.

כראש הקהילה, דאג לצרכים היהודיים של בני הקהילה, תפעל את [[בית הכנסת]] ומוסדות הקהילה, ומינה כרב את החסיד ר' [[לוי פרסמן]].

בשנת [[תש"ה]] הסתיימה המלחמה והוא חזר יחד עם בני משפחתו לביתם שבפרברי לנינגרד. בשנת [[תש"ח]] נמצא בביתו החסיד ר' [[יונה פולטאבער]]. במוצאי [[שמחת תורה]] [[תש"ט]] נעצר על ידי אנשי ה[[נ.ק.וו.ד.]] וישב במשך עשרה חודשים בבית הסוהר 'שפאלרקע' בו עונה ונחקר לעיתים תכופות בנסיון לחלץ מפיו שמות של חסידים נוספים שעסקו בהפעלת המחתרת היהודית ברוסיה.

לאחר שהחוקרים נוכחו שאין ביכולתם להוציא ממנו מידע נוסף, ערכו לו משפט בו נגזר עליו עשר שנות גלות ב[[סיביר]] שם עבד בחטיבת עצים. לאחר שש שנות גלות בהם שמר בתוקף על יהדותו ונמנע מעבודה בשבתות ובמועדי ישראל, שוחרר לחופשי בעקבות מותו של סטאלין, ובשנת [[תשט"ז]] חזר לביתו ולמשפחתו, ושב לפעילות המחתרת בלנינגרד להחייאת היהדות.

בשנת [[תשכ"ט]] קיבלה משפחתו אישור יציאת מברית המועצות, והתיישבה ב[[כפר חב"ד]], כשלקראת [[חודש תשרי]] [[תשל"א]] [[נסיעה לרבי|נסע לרבי]] בפעם הראשונה.

בתקופת מגוריו ב[[כפר חב"ד]] עסק ב[[מבצע תפילין]] בבסיס [[צה"ל]] בתל השומר, והיה מהפעילים הבולטים להקמת ה[[מקווה]] ובית הכנסת 'בית נחום יצחק'.

נפטר בגיל 84 ב[[ט' תמוז]] [[תשל"ח]] ונטמן ב[[הר הזיתים]] שב[[ירושלים]].