עריכת הדף "עיתון" (פסקה)

==קריאה בעיתונים==
[[הרבי]] ראה בעיתון כלי להפצת יהדות ואף עודד עורכי עיתונים רבים, לפרסם עניני תורה. עם זאת מה[[חסידים]] דרש הרבי להימנע מקריאה בעיתונים ואף התבטא: {{ציטוטון|הלוואי לא היו קוראים עיתונים}}{{הערה|שיחת [[מוצאי שבת]] פרשת מקץ, נר ח' ד[[חנוכה]] תשמ"ו. נדפס ב[[תורת מנחם]] התוועדויות [[תשמ"ו]] חלק ב' עמוד 187}}, הרבי התייחס למנהג זה כמנהג מגונה של "[[בעלי בתים]]"{{הערה|[[התוועדות]] שבת פרשת [[לך לך]] [[תשמ"ב]] ('תורת מנחם התוועדויות' [[תשמ"ב]] חלק א עמוד 381)}}:  {{ציטוטון|לאחרונה נהיה "מנהג" אצל בעלי בתים שמוכרחים לקרוא "עיתון" כדי לדעת את המתרחש בעולם. וכאשר לא הספיק לקרוא את ה"עיתון בעצמו, הרי הוא מבקש את חברו שיספר לו אודות ה"חדשות" שקרא בעיתון. והיות ש"על פי שנים עדים יקום דבר", אינו מסתפק במה ששומע מאדם אחד, אלא הוא מבקש ממישהו נוסף שיספר לו גם הוא את ה"חדשות", כי ייתכן שהראשון החסיר איזה פרטים.}} 
{{ציטוטון|הלוואי ש"מנהג" זה לא יתקבל אצל אלו שיש להם שיעורים קבועים בתורה, ובפרט אצל אלו שאצלם הקביעות היא בנפש, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לתלמידי הישיבות, ועל דרך זה בנוגע לבנות הלומדות במוסדות חינוך שלהן}} ובפרט שלל זאת מתלמידי ה[[ישיבה|ישיבות]]{{הערה|בשנת [[תשי"ז]] פרסמה מזכירות הרבי הודעה באחד העיתונים שעסקה בישיבת חב"ד בניו יורק. בעקבות המודעה פנו התלמידים בטענות אל הנהלת הישיבה. מנהל הישיבה סיפר זאת הרבי. 
הרבי ביקשו לקרוא אליו את קבוצת התלמידים. כשנכנסו לחדרו, הרבי לא התייחס כלל לתוכן ההודעה שהופיעה בעיתון אלא לעובדה שתלמידים ב[[ישיבת תומכי תמימים]] קראו עיתון.
בין הדברים אמר הרבי (נדפס בספר "אשכילה בדרך תמים" עמ' 183):
"איך ייתכן שלתלמידי הישיבה תהיה ידיעה אודות ליובאוויטש או תומכי תמימים מתוך עיתונים... כיצד זה בכלל יש לתלמידי הישיבה ידיעה בעיתונים... תלמידי התמימים ואף אברכים אינם צריכים לדעת את הנעשה בעיתונים.
מה שלפעמים נזכר בהם אודות ליובאוויטש, תומכי תמימים וכו', הרי זה עבור אנשי הרחוב אך לא לאנשים מבפנים...
אפילו נניח שמלכתחילה נתכוונו לעיין רק במקום שמדובר אודות ליובאוויטש, הרי רואים במוחש אשר כשמביטים בעיתון בעמוד אחד, מסתכלים גם בעמוד שני ושלישי. את הידיעות אודות ליובאוויטש ותומכי תמימים אפשר לשאוב ממקור אחר... ירוד ירדנו..."}} ומכל שכן כלפי ילדים{{הערה|שיחת שבת פרשת בחוקותי, כ"ב [[אייר]] תשמ"ו, ('תורת מנחם התוועדויות' [[תשמ"ו]] חלק ג עמוד 394): "... מנהג אמהות הכשרות בישראל, שבמקום לספר לילדים "סיפורים" ו"חדשות" מ"עיתונים" וכיוצא בזה - מספרים להם סיפורי התורה (גם עניינים שלא למדם עדיין ב"[[חיידר|חדר]]"), מתוך חיות והתלהבות כר, "כחדשים", עד שהדבר נעשה כמו "חי", ועל ידי זה מקבלים הילדים חינוך יהודי אמיתי שיפעל וישפיע על כל ימי חייהם "חנוך לנער על פי דרכו", שאינה דרך האמת לאמיתו, כמבואר בארוכה בהקדמה ד"חינוך קטן"}}.

את הבעיה בקריאת עיתונים, ראה הרבי בביטול הזמן מלימוד [[תורה]]{{הערה|שיחת שבת פרשת אחרי קדושים י"ג [[אייר]] תנש"א: "בנוגע לשלילת הקריאה בעיתונים, הרי לצערנו ולדאבוננו, לא שואלים כלל אם ישנו היתר לבטל זמן מסוים על קריאת עיתונים! ואדרבה, כל אחד חושב בעצמו שלהיותו בן אדם וברצונו להתנהג כבן אדם - עליו לדעת מכל החידושים שמתחדשים בכל יום, וממילא להתאים את הנהגתו לחידושים שמתחדשים בעולם"}}. בעיה נוספת קיימת במרבית העיתונים אשר בהם מתפרסם דברים האסורים על פי ה[[הלכה]] היהודית{{הערה|אגרות קודש כרך יד עמוד תכג, אגרת ה'ר: "במענה על מכתבו מג' אדר ראשון, בו כותב אודות עיתונים החילונים ואותם הגרועים עוד יותר שנדפסים בהם לא רק עניינים חילונים גרידא אלא גם עניינים האסורים, ואיך שיש להיזהר מזה.
והנה מהמפורסמות אינן צריכות ראיה, והרי פסק דין מפורש הוא ב[[שולחן ערוך]] האיסור לקרות בדברים האסורים, וכמדומה שלאחרונה נתפרסמו ב[[ארץ הקודש]] ת"ו מכתבים וכרוזים בזה"}}.

===עיתונות חרדית===
כאשר ה'טאג בלאט', עיתון חדשות יומי שיצא לאור על ידי היהדות החרדית בפולין, החל לצאת, הייתה מחלוקת ביהדות החרדית ביחס כלפי העיתון. היו שטענו שהוצאת עיתון יומי חרדי אינה מוצדקת, ואפשר להסתפק בהוצאה לאור של ירחון תורני.
הרבי במשך השנים תמך בגישה של עיתונות חרדית זאת מכורח הנסיבות, על מנת למנוע קריאה של עיתונים הנוגדים לרוח התורה והיהדות.
עם זאת, שלל הרבי בתוקף את ההתקפות ההדדיות בין העיתונים והתבטא: "כל העיתונות הדתית חייבת להיות נקייה לחלוטין מהשמצות הדדיות זה על זה, ההשמצות אינן מקדמות שום דבר בנושא קיום היהדות ובקירובם של אנשים שאינם שומרים עדיין תורה ומצוות". הרבי פנה בעניין הזה לעורכי העיתונים הדתיים, אולם הדבר לא הועיל{{הערה|מפי אלתר וולנר, כתב הצבאי בעיתון 'הצופה'. נדפב בספר 'פגישות עם הרבי', [[הוצאת ופרצת]], עמ' 96}}.