עריכת הדף "לשון נקיה" (פסקה)

==מקורו==
השימוש ב"לשון נקייה" הוא חיוב [[הלכה|הלכתי]], ב[[חז"ל]] מובאות אזהרות רבות שלא [[ניבול פה|ינבל אדם את פיו]] ומופיעים על כך גם עונשים חמורים, כגון: {{ציטוטון|אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה.}} וכן {{ציטוטון|מעמיקין לו [[גיהנום]].}} ו{{ציטוטון|בעוון זה נערי שונאי ישראל מתים.}} (הביטוי "שונאי ישראל" עצמו הוא דוגמה ללשון נקייה הבאה ב[[לשון סגי נהור]], כמובא בהמשך).

מכאן גזרו [[חז"ל]]: {{ציטוטון|שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר אדם בלשון נקייה.}} פסיקה זו נקבעה במקומות רבים בספרי ה[[הלכה]] וה[[מוסר]].

המקור לדיבור בלשון נקייה הוא על פי המופיע ב[[פרשת נח]] בה [[הקב"ה]] נמנע מלהגיד על חיה מסוימת שהיא [[טמאה]] ובמקום זה השתמש בביטוי:"וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה"{{הערה|בראשית, ז, ח.}}{{הערה|את סוגיא זו ביאר הרבי בהרחבה ב[[לקוטי שיחות]] [https://drive.google.com/file/d/10y-dXun5CP_Mk4xIvloRdt-PBpcJhVS6/view חלק י' עמ 24], שיחה לפרשת נח.}}.

ב[[תלמוד]] מובאים ציטוטים רבים מה[[מקרא]] וה[[נביאים]], בהם האריך הפסוק במילותיו כדי לכתוב ב"לשון נקייה". כה גדולה ההקפדה ב[[יהדות]] לדבר ב"לשון נקייה", שאפילו הביטוי "אור ליום", המסמל בעצם את הערב שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במילה לילה, המעוררת קונוטציות שליליות, אלא דווקא במילים [[אור]] ו[[יום]] המעוררות תחושה חיובית (מסכת פסחים ג ע"א).

במיוחד מקפידים חז"ל להשתמש בלשון נקייה בעניינים הקשורים בצניעות ובתחום שבין איש לאשתו. כך למש"ל מופיע הביטוי "ביתי" במקום "אשתי"{{הערה|תלמוד בבלי, [[מסכת שבת]] דף קיח, ב}}), "נפקנית" ו"יוצאת לחוץ" במקום 'זונה'{{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[מסכת כלים]] כד, טז}} וגם "עבירה" סתם, בלי לפרט שמדובר בחטא זנות{{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[עבודה זרה]] ג, א}}.

[[הרמב"ם]] בספרו [[מורה נבוכים]] (חלק ג', פרק ח') מציין כי [[לשון הקודש]] נקראת כך, מאחר שהיא מובנית על בסיס של לשון נקיה כי {{ציטוטון|המה דברים שהשתיקה יפה להם, ואם הביא ההכרח להזכרתם, יש למצוא עצה לכך, על ידי '''כינויים''' מלשונות אחרים}}. כדוגמה מרכזית לכך, הוא מביא את האיברים שיש להם רק כינויים בלשון הקודש. כפי שניתן למצוא בתלמוד: "אותו מקום"{{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[נדרים]] כ א}}, "גבורתו"{{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[בבא מציעא]], פד א}} ועוד.

ב[[זוהר]] מובא תהליך הנוצר משימוש בלשון לא נקיה, כשאדם מוציא מילת גנאי על אדם אחר, הקול של מילת הגנאי עולה למעלה ומלאכי חבלה מתחברים לקול, הקול מעיר את התהום הגדול, ומלאכי החבלה מזיקים לאדם{{הערה|זוהר קדושים פ"ה עמוד א', הובא גם ברקאנטי על פרשת קדושים.}}.

לגבי [[פרשת מצורע]] ישנם מספר התייחסויות מ[[הרבי]]: הרבי מצויין שבספרים שונים היא נקראת "פרשת טהרה"{{הערה|שם=לקוש א'|[[לקוטי שיחות]] ח"א עמ' 239}}
וכן הורה הרבי לועד לכתיבת [[אות בספר התורה לילדי ישראל|ספר תורה לילדי ישראל]], לכתוב בתעודת לילדים שזכו באות בפרשה זו 'פרשת הטהרה'{{מקור}}. [[רבי יוסף יצחק שניאורסון (אדמו"ר הריי"צ)|אדמו"ר הריי"צ]] היה נמנע מלהזכיר את שם הפרשה, אלא לכל היותר כתב או אמר את היום בחודש וכדומה{{הערה|שם=לקוש א'}}. עם זאת, ציין הרבי בשנים מאוחרות יותר כי בדורות האחרונים, מנהג ישראל{{הערה|טור ושו"ע או"ח סי' תכח [וכן נדפס ב[[לקוטי תורה]], [[לוח היום יום|היום יום]], [[לקוטי שיחות]] ועוד]}} לקוראה בשם זה{{הערה|לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 100}} והסביר הטעם: מכיוון שקרוב כבר הגילוי של '[[אתהפכא]] חשוכא לנהורא' (בארמית: הפיכת החושך לאור), לעשות מ'מצורע' – תורה, "תורת המצורע"{{הערה|לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 103}}. מאוחר יותר הוסיף, ששם זה רומז שכבר מרגישים קרוב לביאת [[מלך המשיח|משיח]] צדקנו, שנקרא בשם זה{{הערה|ישעיה נג,ד. סנהדרין צח,א-ב. לקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 79, וביותר בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 490 ואילך}}.