עריכת הדף "דעת עליון ודעת תחתון" (פסקה)

==בנפש==
בכללות עניין ה"דעת" (דיעה) הוא התקשרות (כמו שכתוב והאדם '''ידע''' את חוה אשתו), וכח ההתקשרות של הנפש כלול משתי בחינות: האופן הנמוך יותר הוא שהאדם מקשר את מה שהבין לעצמו (מה "אומרת לו" ההשכלה שלמד והבין), והיינו - חיבור השכל לרגש. ואילו האופן הנעלה יותר הוא התקשרות השכל ברצון חזק למקור השכל להדבק בו ולהבין דבר שעדיין למעלה משכלו, והיינו - המשכת עצם הנפש בשכל (בחכמה ובינה){{הערה|שם=מאמרים תקס"ט|מאמרים תקס"ט ביאור על מים רבים.}}. ובפרטיות יותר:


===דעת תחתון{{הערה|לקוטי תורה בלק סט ד, שה"ש בביאור על פסוק לבבתני (כט ד ואילך) וש"נ.}}===
דעת תחתון שבנפש הוא הדעת המקשר את השכל אל הרגש, מוליד את המידות ומתפשט בהן. והיינו, שהאדם מחפש בשכל הטהור{{הערה|הכוונה ב'שכל טהור' היא להשכלה 'אובייקטיוית', עניינית, מה פירוש הדברים, מה נכון ומה לא. בלי השפעה של רגש ודיעות קדומות.}} שעוסק בו את הקשר '''אליו''' (מה השכלה זו 'אומרת' לו). התקשרות זו (שמקשר '''דעתו''' בשכל) היא היא המולידה את הרגש ו'מחיה' אותו.

אך מכיון שדיעה זו נמשכת '''מ'''השכל (ולכן '''למטה''' ממנו), היא יכולה למשוך את האדם הן לטוב והן לרע, ולכן נקראת 'עץ הדעת טוב ורע'.

====המידות הנולדות מבחינה זו====
התבוננות חיצונית (בחכמה ובינה בלבד) - מולידה מידות "חיצוניות", והדעת '''הוא''' הממשיך ומגלה את פנימיות המידות. ההבדל שבין מידות חיצוניות לפנימיות מתבטא בשני עניינים: '''א.''' מידות פנימיות (הנמשכות ע"י הדעת) הן בתוקף יותר, וכדוגמת ההבדל בין תינוק או אישה (שאין בהם דעת/ שדעתם קלה - וניתן לפתותם בנקל{{הערה|שבת לג ב' ובכמה מקומות.}}) לאדם בוגר (שגם אם אינו חכם קשה להזיזו מדעתו). '''ב.''' הדעת פועלת שהתפעלות המידות עצמה תהיה פנימית (ולא חיצונית בלבד), שהמידות יהיו אמיתיות ו"נקיות" מתערובת רע. לדוגמא: כשהאדם מתפעל בתפילה באהבה כרשפי אש אבל מיד לאחר התפילה יכול להתפעל (להיעלב ולכעוס) כשפוגעים בכבודו או בממונו הרי זו ראיה שגם בשעת התפילה הייתה התלהבותו חיצונית בלבד (כי אם הייתה "נקיה" בתכלית הבירור רק לה' לבדו מאין יבוא לו התלהבות לדבר זר מיד או לכעוס בעבור כבודו וממונו?){{הערה|שם=מאמרים תקס"ט}}


===דעת עליון===
דעת עליון שבנפש הוא הנקרא [[מוחין דגדלות]], שיכול להכיל במוחו אף דבר שהוא נגד רצונו ועם כל זה לא יכעוס כלל. שמפני גדלות הדעת לא נמשך ממנו התפעלות, ועד לדרגא שלא יתפעל משום דבר.

על 'דיעה' זו נאמר בזהר{{הערה|אד"ר דקכ"ח ע"ב.}} סבא דעתוי סתים, כי בחינה זו היא "[[מוחא סתימאה]]" שבנפש{{הערה|ואפילו למעלה מזה - מבחינת [[אוירא דחפיא אקרומא דמוחא]], כפי שנאמר במבוא שערים להאר"י (שער ג' חלק ב' פרק ג'), ובקצרה בע"ח שער א"א רפ"ד, ומוסבר בלקוטי תורה מטות בביאור ע"פ החלצו מאתכם.}}. היינו, דעת עליון היא הממשיכה בנפש את גילוי בחינת היחידה, התקשרות עצם הנשמה באלוקות.

===יחודן===
שתי 'דיעות' אלו בנפש אינן נפרדות, אלא דעת עליון מאיר תמיד בדעת תחתון. כי בכל אחת מהן יש יתרון וחסרון, ויחודן משלים זו את זו:

דעת עליון יתרונה בכך שאין לרע יניקה ממנה, אך חסרונה שהיא בחינת 'מקיף' - נעלית מכדי לעורר את הרגש ולהשפיע עליו. יתרונה של דעת תחתון שהיא יכולה לרדת אל הרגש, להעיר ולהחיות אותו, אך חסרונה שמצידה יכול האדם להתפעל גם מהרע (להמשך לתאוות ואיסורים).

ולכן 'מאירה' דעת עליון בדעת תחתון: לאחר שהתבונן האדם בגדלות ה' (בשעת התפילה וכיוצא בזה) עד שנולדה אצלו אהבת ה' (או כל מידה קדושה אחרת), הנה בתוך רגש זה מאירה עצם הנשמה{{הערה|אין פירוש 'הארה' זו שהאדם מרגיש בזה, אלא על דרך "נשמה שנתת בי כו' אתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי". דהגם שעצם הנשמה לא יכול להחיות את הגוף (כי הוא נעלה מכדי התלבשות בגוף גשמי), הנה הוא הוא השומר על הנשמה המחיה את הגוף שלא תצא ממנו.}}, ושומרת עליו שלא יפסק ושלא תהיה ממנו יניקה לחיצונים.

===פעולתן===
'''דעת עליון''' עניינו הוא 'התקשרות', ופעולתו לחבר את החכמה לבינה{{הערה|ספר המאמרים תרפ"ח עמ' פב ואילך.}}. נקודת החכמה עצמה היא 'המצאה', ברק המבריק במוחו, מרחפת ובלתי מוגבלת - ולכן מצד עצמה אינה יכולה לבוא בהתיישבות. כח הדעת (שהאדם מקשר עצמו בנקודת ההשכלה) מגביל את נקודת החכמה, וע"י כך יכולה לבוא בהתיישבות בכלי הבינה.

'''ודעת תחתון''' הוא המחבר מוחין ומידות, היינו, כשלאחר שהתיישבה אצלו הנקודה השכלית מוסיף הוא להתקשר בה, ונכנס בפנימיות השגת הענין עד אשר '''מרגיש''' את הענין ההוא (היינו, שמהרגשת הענין נעשה אח"כ גם הרגשה בלב).