עריכת הדף "דבר מלכות תרומה" (פסקה)

== סיכום השיחה ==

[[פרשת תרומה]] פותחת בפרוט החומרים הנדרשים לבניית המשכן, חומרים אותם אומר [[משה רבינו|משה]] ל[[בני ישראל]] לתרום לצורך בנייתו. ה[[רמב"ם]] מציין כי כל אחד ואחת – אנשים ונשים חייבים בבניית המשכן, בין בגופם ובין בממונם .
מה היא בעצם מטרת בניית המשכן? לבנות בית גשמי פה בעולם, בו תשרה השכינה. הלא זהו חידוש מפליא ביותר!

לפי זה, לכאורה יש צורך דווקא באנשים נעלים ביותר מבחינה רוחנית על מנת להצליח ליצור בית מתאים לה'. ובפרט שאת תרומות החומרים מהם יבנה בית זה, ואת פעולת הבניה יש צורך לעשות מתוך כוונה מתאימה וטהורה – מה שלא מצוי אצל כל אחד ואחת .אז איך יכול כל אחד להיות שותף לבניית המשכן?

מאז מתן-תורה יש לנו אפשרות להוריד קדושה לעולם ולחבר [[עליונים]] ו[[תחתונים]] יחד. ב[[מתן תורה]] פעל [[הקב"ה]] שהיהודי, בכל מקום ומצב שיהיה, הרי הוא מחובר לה' – כל אחד מישראל, נבחר להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". גם במצבים בהם אין הדבר ניכר לעין, ואפילו כשנדמה לעין ההפך הגמור חס ושלום, הרי האמת הפנימית של היהודי היא - שהוא רוצה לקיים את רצון ה', ורק, כפי שפוסק הרמב"ם, "יצרו הוא שתקפו". אם כן, בוודאי שכל יהודי שייך לבניית בית לה'.

אם נתבונן שוב בתרומות המשכן נגלה כי הפרט הראשון המוזכר בפרשה הוא ה[[זהב]]. מדוע? הרי אין הוא מבטא לכאורה לא את מצב התורמים, ולא את הצורך בתרומה. אלא, שהזהב מבטא את מעלתם של התורמים – בני ישראל.

כפי שראינו קודם, הרי מאז מתן תורה כל יהודי, גם כפי שהוא פה בעולם הגשמי, בו יש צורך בכסף, הרי הוא עשיר בעצם. "בן מלך" למלך מלכי המלכים הקב"ה. ומציאותו של היהודי היא הדבר היקר ביותר – זהב. משום כך מתחילה התורה בזהב, ללמדנו שהכח לעשות משכן לה' בא מהעובדה שהיהודי, גם בהיותו למטה, הרי הוא מקושר ושייך ל"עליונים", והוא בדרגת 'זהב'.

אם כך, הרי הלימוד הראשון הנלמד מכך הוא שהקב"ה פוסק בתורה שכל [[יהודי]] צריך להיות בעשירות - הן ברוחניות והן בגשמיות. ולא רק שהוא צריך להיות עשיר, אלא שיש לו את העושר בפועל. העובדה שלא תמיד רואים זאת בגשמיות היא, כי ה' רוצה שהדבר יתגלה דווקא על ידי עבודתנו, ודווקא אז יש ריבוי ושפע ואת "יתרון ה[[אור]] הבא מן ה[[חושך]]".

כל זאת שייך בפרט היום – בדור האחרון לגלות והראשון לגאולה, כשכבר נגמרו כל ההכנות לקראת משיח, ולכן כל יהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל. עשיר בדעת – ב[[לימוד תורה]] וקיום [[מצוות]], וגם עשיר בגשמיות כדי שיוכל לנצל עושר גשמי זה לרוחניות – קיום מצוות מתוך הרחבה והידור, והרי בקרוב מאוד נצטרך להשתמש בכסף וזהב לבית המקדש השלישי.

על פי זה נבין גם את הקשר בין פרשת תרומה לחודש אדר:

על חודש אדר אומרים חז"ל ש"בריא מזלו". והרי "אין מזל לישראל"? אלא שבעניין ה'קשר' של ישראל למזל יש ג' מצבים:

# מצד שורש נפשם.
# ישראל הם מעל המזל.
# למזלות אין כלל שליטה עליהם.

כשיהודי פה בעולם, נשמה בגוף בעולם הטבעי, גם אז הוא במצב של "אין מזל לישראל" כיוון שביכולתו לשנות את מזלו על ידי שהוא מעורר כח עליון יותר – ב[[תפילה]] ובמצוות ומעשים טובים.

ובחודש אדר המזל הוא "בריא" מעצמו, גם ללא כל השתדלות. ה"אין מזל לישראל" הופך ל"אַיןִ – מזל לישראל", שמשמעותו – האַיןִ, הביטול של היהודי וחיבורו לאלוקות מצד שורש נפשו, הרי הוא "מזל" – מלשון נוזל – יורד מלמעלה לעולמנו הגשמי, ומשפיע ליהודי מזל וברכה. עד כדי כך הוא מורגש במוחש אפילו בעולם הגשמי, עד שאפילו מי שאינו יהודי חש בזאת, כמו שכתוב בגמרא שמי שיש לו דין עם נכרי שידחה זאת ל[[חודש אדר]] - כי אז מזלו גובר.
גם בנדבת ועשיית המשכן שבפרשת תרומה מורגש אותו כח – שליהודי כאן למטה בעולם יש את אותו 'מזל' שיש לו למעלה. הוא נשאר "זהב" וקשור תמיד לקב"ה.

כעת אפשר גם להבין מדוע משווים בגמרא את "כשם שמשנכנס [[אב]] ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר [[מרבין בשמחה]]". לכאורה הרי זה ממעט מהשמחה כשמזכירים את שמחת אדר כהקבלה לחודש אב, ובפרט שעניין זה מופיע במסכת תענית, בסוגיה שעוסקת ב[[תשעה באב]].

אלא ששמחתו הכי גדולה של היהודי היא בידיעה שבכל מקום ומצב, גם כזה שמסתיר על אלוקות, הרי הוא קשור לקב"ה. והחידוש בכך הוא שאפילו במצב של "חודש אב", מצב של חושך בעולם, בכוחו של חודש אדר ('בריא מזלו') להפוך אותו לטוב. דבר זה לא רק שלא ממעט בשמחה, אלא אף מרבה אותה, כי גם הדברים העצובים הופכים ל[[שמחה|שמחים]], ומרבים אותה עוד יותר.

תכונת השמחה שהיא פועלת וחודרת בכל עניני האדם. כשאדם שמח – הוא חי חיים שמחים, שמחה שפועלת על כל מעשיו, ועל כל מה שבא איתו במגע, והוא משמח גם אחרים בסביבתו. ושמחה זו מכניסה יותר הצלחה בכל פעולותיו וכל חייו – כפי שרואים במוחש.

על פי כל זה, הרי בעמדנו בפתיחת חודש אדר, ועל פי הידוע שלפתיחת הדבר כח מיוחד, צריך לשאוב מיד כוחות מהפתיחה והכניסה ("משנכנס אדר") להרבות בכל ענייני שמחה, על ידי זה שמיד כל אחד ואחת מקבל החלטות טובות ומביאם לפועל – להשתדל בכל האופנים להוסיף ולהרבות בדברים המשמחים, באופן של "מוסיף והולך", הן בנוגע אליו בעצמו, והן בנוגע לשמח את הזולת{{הערה|כידוע ששלמות עניין השמחה היא דווקא ביחד עם הזולת.}}.

ועל פי הכלל בכל ענייני טוב וקדושה, שכל המקדים הרי זה משובח, וכל המרבה הרי זה משובח – על אחת כמה וכמה שכך צריך להיות בנוגע לענייני שמחה, באופן שבכל יום מתווסף עוד יותר בשמחה לגבי הימים שלפניו.

ויהי רצון, שההוספה בשמחה תפרוץ כבר את כל הגדרים, ובעיקר לפרוץ את הגדרים של הרגע האחרון בגלות, שזה יעשה כבר הרגע הראשון של הגאולה, שבאה על ידי מעשינו ועבודתנו בכלל, ובפרט מתוך שמחה, ותיכף ומיד ממש.