עריכת הדף "בושה" (פסקה)

== שורש המידה ==

שורש הבושה היא במידת ה[[ענווה]] אשר היא בלשון הקבלה בחינת [[לאה]]. הבושה הזאת היא דווקא בושה מהקב"ה, והיא מגעת מתוך הכרה בגדלות ה', ומתוך רגש טבעי של הכנעה להקב"ה. לעומת זאת נאמר על ישראל שהם גם כן "עזים שבאומות", ומבאר ה[[מהר"ל]] כי אין כאן סתירה כלל; העזות שבישראל באה מתוך נחישות עזה להשגת האמת והיא התנגדות לשקר בכל הכוח, והבושה היא דוקא מתוך הכרת האמת, כגון בושה לחטוא.

מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערה|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן. 

מידת הבושה שונה ממידת [[רחמנות]] ו[[גמילות חסדים]] שבטבע כל ישראל בתולדותם, בכך שמידת ה[[בושה|ביישנות]] באה ל[[בני ישראל]] ב[[מתן תורה]]{{הערה|עיין חדא"ג יבמות עט, א. ולכן לא נזכר בתניא סוף פרק א' הענין דביישנים. כי המדובר שם רק במדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, משא"כ מדת הביישנות שבאה במ"ת (אגרות קודש ח"כ אגרת ז'תצ. ואגרות קודש חי"ט אגרת ז'רחצ. ח"ג אגרת תיג).}}.