עריכת הדף "אותיות הדיבור" (פסקה)

==שורש האותיות==
האופן בו נפעלים האותיות הדיבור הוא באמצעות חמשת מוצאות הפה -גרון, חיך, לשון, שיניים ושפתיים. כאשר הקול - שהוא אויר, עובר דרך מיתרי הקול, עוצר הקול ופוגע ומכה באחד ממוצאות הפה וכתוצאה מכך נוצרת האות בהתאם למוצא.

החלוקה של האותיות לה' מוצאות הפה:
*אחה"ע - מהגרון
*גיכ"ק - מהחיך
*דטלנ"ת - מהלשון
*זסשר"צ - מהשיניים
*בומ"פ - מהשפתים

אמנם אין לומר שהתהוותם של האותיות הוא מהמוצאות, שאז יתפרש הדבר שכל מציאותם של האותיות נוצר מפגיעת הקול במוצאות, אלא שרש האותיות הוא מעצם הנפש, ורק שכשישנו גילוי של האותיות מהנפש מתנועעים המוצאות ממילא, דבר זה מוכח מכך מכמה דברים:

באם היה נענוע המוצאות השרש לאותיות, לא היה שייך שממוצא אחד יצאו חמש אותיות שונות, ואף היה צורך לכוון וללמוד איך לנענע המוצאות בכדי שיצאו האותיות, ורואים במוחש שתזוזת המוצאות נעשית ממילא בשעה שרוצה לומר משהו. הוכחה נוספת היא מהעובדה שאילם אינו יכול לדבר אף שיכול להוציא קולות ויכול להזיז המוצאות, ומזה מוכח ששורש האותיות הוא בעצם הנפש וזו היא הסיבה שאילם אינו יכול לדבר, משום שיש חסרון בגילוי של האותיות מהנפש (אמנם אין חסרון בקיומם של האותיות בנפש, ולכן רואים שאלם יכול להוליד ילד שיכול לדבר, שזה מכיון שההולדה היא מעצם הנפש איך שהיא לפני הגילויים שנתגלו ממנה אצל האב). 

העובדה שלאותיות הדיבור יש שרש גבוה ואף גבוה יותר מן השכל, היא גורמת לכך שכשהמושכל נאמר בדיבור, מתווסף בו הוספה ברוחב (-ריבוי פרטים מתווספים) אורך (-מוצא דרך להסבירו בבהירות יתירה) ועומק (-מבין את הסברא שמאחורי המושכל), וזה משום שהדיבור בכוחו להמשיך ולגלות את הנקודה העצמית של המושכל - ועי"ז שתפס במהותו של המושכל יכול להסבירו יותר ולהרחיבו יותר ויתחדשו לו הבנות ואופנים חדשים בהבנת המושכל. 

ועל דרך זה הוא במידות שכשמדבר דברי אהבה, אף על פי שהדיבור אינו אלא ביטוי של האהבה, מכל מקום הדיבור מוסיף אהבה, שעל ידי שמדבר בה, מתפעל בנפשו יותר ב[[אהבה]] וחיבה לנאהב{{הערה|מתוך הספר ערכים בחסידות, על פי אגרת הקודש - סימן ה', תורה אור כא. א', תו"ח ויצא כב. ד, ספר המאמרים תרנ"ט ד"ה יום טוב של ר"ה, ד"ה לולב וערבה, ספר המאמרים תרס"א ד"ה כבוד מלכותך, ספר המאמרים תרע"ג ד"ה והאבן הזאת}}.