עריכת הדף "רחמנות"

רגש '''הרחמים''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.

== הנקודה הפנימית שברחמנות ==

[[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין.

ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]<REF>בראשית יח, כז.</REF>"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". <REF> [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.</REF>

== משורש הדעת ==

ע"פ הסברו של [[אדמו"ר הזקן]] ב[[ליקוטי תורה]], רחמנות היא משורש הדעת, ומסיבה זו קטנים אין להם דעת, אין להם רחמנות, וכן נשים שדעתן קלה - מרחמים פחות מאנשים, שמסיבה זו כתוב: כרחם אב על בנים, ולא "כרחם אם על בנים".

הרחמנות קשורה להתקשרות דעתו של המרחם, בדעתו של מי שמרחמים עליו, ולכן מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו.

מעניין כי באחד ממכתביו של [[הבעל שם טוב]]{{הערת שוליים|הגניזה החרסונית, מכתב קכט.}} לבנו רבי צבי, הוא חותם את עצמו: {{ציטוטון|דברי אביך '''המרחם את הבריות''', ישראל בע"ש ממעזבוז.}}.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]]