עריכת הדף "רב נחמן"

{{בעבודה}}
בסיום [[מסכת סוטה]]{{הערת שוליים|1=[[סוטה]] כו, א.}} שנינו: "משמת [[רבי יהודה הנשיא|רבי]] בטלה [[ענוה]] ויראת [[חטא]]. אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא{{הערת שוליים|שאני ענוותן – פרש"י.}}, אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".

מקשה [[הרבי]]: רב יוסף הוא [[אמורא]], ואיך יכול לחלוק על ה[[תנא]] ולומר לו: "לא תיתני ענוה", "לא תיתני יראת חטא"?

מסביר הרבי, בהקדם החילוק שבין [[רב יוסף]], ענוה, לרב נחמן (יראת חטא) – שרב יוסף, להיותו סגי נהור{{הערת שוליים|קידושין לא, א. וש"נ.}}, שיצה"ר פסק ממנו, לא הי' שייך לחטא{{הערת שוליים|ראה ר"ן ורמב"ן קידושין שם. לקו"ש ח"ה ע' 138.}}, ובמילא, אינו זקוק ליראת חטא, ולכן, מודגשת אצלו מעלת הענוה; משא"כ רב נחמן, מצינו בגמרא{{הערת שוליים|שבת קנו, ב ובפרש"י.}} ש"אימי' דר"נ אמרי לה כלדאי (חוזים בכוכבים) בריך גנבא הוה, לא שבקתי' גלויי רישי', אמרה לי' כסי רישיך כי היכא דתיהוו עלך אימתא דשמיא", ולכן מודגשת אצלו המעלה דיראת חטא.

[ויש לומר, שגם לאחרי שכיסה ראשו שתהי' לו יראת חטא נשאר אצלו הענין ד"גנבא" – בקדושה. וע"ד מ"ש בהתחלת הסוגיא{{הערת שוליים|שם, א.}} "האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא . . אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא", היינו, שמנצל התכונה ד"אשיד דמא" לקדושה]. 

הכח לזה – "דתיהוו עלך אימתא דשמיא" – הוא מרבי: אודות מעלתו של רבי מצינו ש"לא הכניס ידו תחת אבנטו"{{הערת שוליים|שם קיח, ב.}}, היינו, שאצלו לא הי' חילוק בין ענינים נעלים ששייכים לשמים לענינים תחתונים ששייכים לארץ [כפי שמצינו ש"א"ל ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דאהורמיז"{{הערת שוליים| סנהדרין לט, א.}}, ש"היה{{הערת שוליים|חדא"ג מהרש"א שם.}} נוטה למינות שמי שברא הרוחני לא ברא הגשמי, ולזה אמר מפלגך ולעילא ששם כלי הנשימה הרוחניים חלק הקב"ה הוא, ומפלגך לתתאי ששם כלים הגשמיים ("אוכלין ושותין כו' פרין ורבין"{{הערת שוליים|1=[[חגיגה טז, א.}} חלק כח אחר הם"], אלא, גם הענינים הגשמיים (מפלגך לתתאי) היו לשמים, ועד כדי כך, שאע"פ ש"לא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים"{{הערת שוליים|1=[[ע"ז]] יא, א.}}, מ"מ, "בשעת פטירתו . . זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר . . לא נהניתי (מעוה"ז) אפילו באצבע קטנה"{{הערת שוליים|1=[[כתובות]] קד, א.}}.

ובכחו של רבי, שכל מציאותו וכל עניניו (גם התחתונים) היו לשמים – נעשה גם אצל רב נחמן (שמטבע תולדתו "גנבא הוה") הענין דיראת חטא.

ולכן אמר "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" – שבזה לא התכוין לחלוק על דברי התנא ("משמת רבי בטלה יראת חטא") שללא רבי אין עוד מעלת יראת חטא, כי אם, שהעובדה שיש לו יראת חטא (בכחו של רבי) מוכיחה ש"רבי לא מת".