עריכת הדף "ליקוטי אמרים - פרק ט"ז"

{{תניא}}
'''פרק טז''' של ספר ה[[תניא]] מבאר כללים גדולים ב[[עבודת ה']] של ה[[בינונים]]. ראשית מבואר עיקר עבודתו היא למשול ולשלוט על הטבע שב[[חלל השמאלי]] של הלב, להוליד מבינתו [[אהבת ה']] ו[[יראת ה']]. עוד מבואר שאף על פי שאין מוליד [[אהבת ה']] בהתגלות לבו, יכול לעבוד את ה' על ידי [[אהבה המסותרת]].

==מבוא לפרק==

==גוף הפרק==
{{פרק תניא|פרק=ט"ז|טקסט הפרק="וזה כלל גדול ב[[עבודת ה']] ל[[בינונים]] העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שב[[חלל השמאלי]] על ידי אור ה' המאיר ל[[נפש האלהית]] שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו ב[[גדולת א"ס ב"ה]] להוליד מבינתו רוח דעת ו[[יראת ה']] במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ו[[אהבת ה']] בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה ל[[בינונים]] שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד [[אהבת ה']] בהתגלות לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו: [''הגהה: (והסיבה לזה היא מפני היות ה[[מוחין]] שלו ו[[נר"נ]] שלו מבחינת [[עיבור]] והעלם תוך ה[[תבונה]] ולא מבחינת לידה והתגלות כידוע ליודעי חן)''] דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו [[גדולת א"ס ב"ה]] ד[[כולא קמיה כלא חשיב]] ממש אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם [[נפש|נפשו]] ו[[רוח|רוחו]] אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת ב[[תורה]] וב[[מצוות|מצותיה]] כמשל המחבק את המלך הנ"ל. ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד דהיינו קיום ה[[תרי"ג מצות]] ב[[מעשה ובדבור ובמחשבה]] שהיא השגת וידיעת ה[[תורה]] כנ"ל הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו הרי [[תבונה]] זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת [[מוחין]] וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם ב[[דחילו ורחימו]] ממש אשר בהתגלות לבו [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל] הואיל ו[[תבונה]] זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו] וזה רמזו רז"ל באמרם "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" והוה ליה למימר "מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה". אלא הענין כי [[דחילו ורחימו]] שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת ה[[מעשה]] ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצות להיות להם בחינת [[מוחין]] וחיות להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת ה[[מעשה]] והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן [[דחילו ורחימו]] ממש בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל: [''הגהה: (וכמ"ש ב[[זוהר]] ו[[עץ חיים]] ד[[תבונה]] אותיות ב"ן וב"ת שהן [[דחילו ורחימו]] ולפעמים התבונה יורדת להיות [[מוחין]] ב[[נוקבא]] ד[[זעיר אנפין]] שהן אותיות התורה והמצות והמשכיל יבין)'']: אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד [[עולם הבריאה]] מקום עליית התורה והמצות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות לבו ממש אבל בלאו הכי נמי עולים ל[[עולם היצירה]] על ידי דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם כמו שיתבאר לקמן באריכות:"}}

==סיכום הפרק==

==צילום דפוס התניא==

==מושגים יסודיים בפרק==

{{סדרה|הקודם=[[תניא - פרק ט"ו|פרק ט"ו]]|הבא=[[תניא - פרק י"ז|פרק י"ז]]}}
[[קטגוריה:ליקוטי אמרים - תניא]]