עריכת הדף "מעיין"

{{בעבודה}}
'''מעיין''' הינו מים היוצאים וזוחלין מהאדמה.

למרות שהטבילה כשרה הן במעיין והן ב[[מקווה]], דינה של הטבילה במעיין, שונה מאשר הטבילה במקווה מים בדינים רבים..

ע"פ הלשון במכתבו של ה[[בעש"ט]], נקבע הלשון הרגיל בנוגע לתורת החסידות – לשון הכתוב<REF> משלי ה, טז.</REF> "יפוצו מעינותיך חוצה".

וכיון שלשון זה הוא מענה דמשיח מלכא להבעש"ט, הרי זה בודאי בדיוק, היינו, שחלק זה שבתורה בפרט נקרא בשם מעיין.

== מעיין - מציאות בפני עצמו ==

מהענינים העיקריים ב"מעיין" – שכל זמן שהמים נמצאים בתוך המעיין ומחוברים עמו, נקראים הם "מים חיים"<REF>[[מקוואות]] רפ"ה. [[רמב"ם]] הל' מקוואות פ"ט ה"ח.</REF> ולא עוד אלא שיש לומר שאינם מציאות בפני עצמם, אלא הם מציאות המעיין עצמו.

== מטהר בכל שהוא ==
 
ועפ"ז יובן הטעם שמעיין מטהר בכל שהוא (אף שבשאר אופני טהרה צ"ל שיעור דוקא)<REF> מקוואות רפ"ה. רמב"ם הל' מקוואות פ"ט ה"ח.</REF> – כי, מי המעיין (בהיותם בתוך המעיין) אינם מציאות בפני עצמם, שנוכל לחלק בינם (בין מי המעיין שבהם טובל האדם או מטביל הכלים) ובין מי המעיין הנמצאים במקור המעיין, אלא כל נקודה, כל טיפה, היא מציאות אחת עם כל הנקודות וכל הטפות, הנקראת בשם "מעיין".

על פי זה יש לבאר הדין שפסק הרמב"ם בנוגע ל"המשתחוה למעין" והוא:

יש ענינים שמותרים להדיוט ואעפ"כ אסורים לגבוה, לבית המקדש. וא' מהם הוא "הנעבד" (דבר שעבדוהו לע"ז), שאף שהמשתחוה לבהמת חבירו (ואפילו עשה בה מעשה) לא אסרה, כיון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו<REF>[[רמב"ם]] הל' ע"ז פ"ח ה"א.</REF> (כי אין לאדם שליטה על דבר שאינו שלו לפעול בו שינוי), מ"מ, בנוגע למזבח פוסק הרמב"ם<REF> הל' איסורי מזבח פ"ד ה"ו.</REF>  ש"הנעבד . . בין של חבירו . . הרי זה אסור", אלא שאיסור זה הוא משום מאיסותא<REF>ראה שם פ"ג ה"ו (מ[[תמורה]] כח, ב): "שנאמר כי משחתם בהם, כל שיש בו השחתה- דבר ערוה ועבודת כוכבים, פסול".</REF>, משום שאף שלא נשתנה להיות דבר האסור, לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן מותר להדיוט, ה"ז בכל זאת דבר המאוס, וע"ד "הקריבהו נא לפחתך"<REF>מלאכי א, ח. וראה [[סוכה]] נ, א. ועוד.</REF>.

ובהלכה שלאח"ז<REF>(פ"ד) ה"ז.</REF> פוסק הרמב"ם: "המשתחוה למעין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך", משא"כ במעיין שאינו שלו לא נפסלו המים לניסוך.

ולכאורה אינו מובן: מהו ההבדל בין המשתחוה לבהמה שאינה שלו שאסורה למזבח, להמשתחוה למעיין שאינו שלו שמימיו מותרים למזבח – דלכאורה, גם על המים חל ענין של מיאוס, ומשום זה אין להעלותם על המזבח?

וההסבר: בהמשתחוה לבהמה – אי אפשר ליקח אותה מציאות של בהמה זו ולהקריבה על גבי המזבח, לפי שנעשית דבר המאוס. אבל בהמשתחוה למעיין – כשלוקחים מים מן המעיין אין זו אותה מציאות של מים שהיו בהמעיין, שהרי בהיות המים בתוך המעיין הרי הם מציאות המעיין, וכדי לנסכם ע"ג המזבח צריכים להוציאם תחילה מן המעיין, ואז נעשים מציאות חדשה (שלא נאסרה כיון שגם לא נעבדה).

משא"כ המשתחוה למעיין הנובע בארצו, שנאסר לא רק משום מאיסותא, אלא איסור גמור<REF>גם להדיוט, ראה לחם משנה בהל' ע"ז שם. – ומ"ש "פסולין לנסך", הוא לפי דמיירי כאן בהל' איסורי מזבח.</REF> – לא פקע האיסור על ידי זה שמוציאים המים מן המעיין, דלא גרע מגידולים של דבר האסור שגם הם אסורים לפי שבאים מן האיסור<REF>ראה [[פסחים]] לד, א. </REF>.

ע"פ הסברה זו יש לבאר גם קס"ד בנוגע למעיין:

מי מעיין שנפסקו ממקום חיבורן, ושוב אינם זוחלין, אלא נקווים ועומדים – פשיטא לכל הדעות שמטהרים באשבורן. אבל כאשר המים

ענין נוסף בדיני מעיין – שזהו התואר הניתן לפנימיות התורה, תורת החסידות, עוד מזמנו של הבעש"ט – שלא זו בלבד שהמים צריכים להיות מחוברים להמעיין, אלא עוד זאת, שלהקס"ד דהתוס'<REF>ד"ה שמא – [[בכורות]] נה, ב. וראה [[אגרות-קודש]] להרבי חי"ב ע' שמ.</REF> צריכים המים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה, משא"כ אם נפסק המעיין אפילו מחוץ למקום הטבילה, אין לו דין מעיין גם במקום הטבילה.

ובהקדמה – שמצינו עד"ז בנוגע להאדם הטובל במקוה (או במעיין), שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המקוה. ונוסף לזה צ"ל כן גם בנוגע להמעיין עצמו – שמימיו צריכים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה.

וכן בתורת החסידות, היינו, לא רק בשעה שעוסק בתורה, שאז טובל הוא במי הדעת, אלא גם בצאתו לעולם לעבוד עבודתו במילוי שליחותו של הקב"ה, וכאשר רואים שגם אז חדור הוא בפנימיות התורה ורזין דאורייתא, ה"ז סימן שאכן טבל ונטהר.

== מקורות ==

[[תורת מנחם]] [http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/13/16/136&search=%D7%93%D7%99%D7%9F+%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%9F תשט"U]
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד]][[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]]